בשלב הזה של התגלגלותה המשפטית של פרשת משה קצב, העניין האמיתי סובב יותר סביב מה שלא נאמר מאשר סביב ההצהרות עצמן. זה נכון לגבי כל הצדדים המעורבים.
שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ג'ורג' קרא, החליט לשחרר לפרסום את הפרוטוקולים של עדויות התביעה במשפט, דווקא 6 ימים לפני ששופט בית המשפט העליון יורם דנציגר דן בבקשתו של קצב לעיכוב ביצוע. המסר לא יכול להיות ברור יותר: אם שואלים את קרא, אסור לעליון לתת לקצב אפילו יום אחד נוסף של עיכוב.
דנציגר לא נשאר חייב. 4 ימים אחרי פרסום הפרוטוקולים מהמחוזי, אישר דנציגר לפרסום את הודעת הערעור המלאה של קצב ואת נוסח בקשתו לעיכוב ביצוע, הכוללים ציטוטים נרחבים הן מעדויות ההגנה, והן ממסמך הפרקליטות שהוגש לבג"ץ ב-2007 והמטיל ספקות כבדים במהימנות המתלוננות.
גם את המסר של דנציגר היה קשה לפספס: אם קרא חושב שהוא יכול להכתיב את המהלכים גם בעליון - טעות בידו. אנחנו, שופטי הערכאה הבכירה, מתכוונים לפעול בראש פתוח, לא תחת תכתיבים של הערכאה הדיונית.
אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מופע השתיקות של קצב עצמו השבוע (ד') בבית המשפט העליון. הנשיא לשעבר ישב בשורה השנייה באולם, אחיו ובניו מימינו ומשמאלו, בעוד שסנגוריו טוענים בפני בית המשפט שכל הראיות בחומר החקירה מוליכות למסקנה שבינו לבין א' ממשרד התיירות התקיים רומן בהסכמה, ויחסי מין שאולי נעשו תוך ניצול מרות - אבל לא אונס. שלא ניתן להבין את "האירוע בבית-המלון" אלא כמפגש מיני בין שני בוגרים, שמצאו הזדמנות לקיום יחסי מין בהסכמה. וקצב ישב, שמע ושתק.
שאלת מועד תחילת מאסרו של קצב היא רק האפריטיף בסיבוב הנוכחי. המנה העיקרית תבוא בערעור עצמו - ובהכרעת שופטי העליון בדבר גורלו של הנשיא השמיני של ישראל.