1. מיאמי. מה שמיאמי עושה בפלייאוף 2011, וזו אחת הסיבות שכל כך כיף לראות אותה, זה לתת בעיטה רצינית בתחת של החשיבה האינטלקטואלית על כדורסל. אולי הדוגמה הכי טובה לתמה השלטת בחשיבה על כדורסל נמצאת בפרק הראשון של The Book of Basketball, הספר המפלצתי (736 עמוד) והאולטרה פופולרי (מקום ראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס") של ביל סימונס על ה-NBA משנת 2009. בפרק, שנקרא "הסוד", סימונס מדגים ומסביר - על בסיס תחקיר של שלוש שנים שכלל קריאה של יותר מ-80 ספרים וצפייה בלפחות 400 משחקים - שכדורסל הוא הרבה יותר מכמה אינדיבידואלים סופר-מוכשרים שמשחקים יחד; שהרעיון מאחורי המושג "קבוצה" באמת חשוב; שמבנה תמיד, אבל תמיד, מנצח כאוס; שלא מספיק להסתכל על השורה הסטטיסטית של שחקן כדי לדעת מה התרומה שלו, שאכן יש "סוד" לכל הסיפור.
מיאמי מאיימת על "הסוד" מהרגע שלברון ג'יימס חתם במיאמי. היא מציעה במקומו אמת אחרת: עליונות הכישרון. מיאמי היא לא יותר משלושה אינדיבידואלים סופר-מוכשרים (כריס בוש רחוק שנות אור מווייד וג'יימס אבל בכל זאת מדובר באחד מ-20 השחקנים הטובים בעולם) שמשחקים יחד. היא כמעט בזה לרעיון ה"קבוצה" - במשחק 4 נגד בוסטון השבוע, המשחק שבדיעבד הכריע את הסדרה, ג'יימס, ווייד ובוש קלעו 83 מ-98 הנקודות שלה (ואת כל 12 הנקודות בהארכה).
במשחק 5 שקבע ניצחון 1-4 בסדרה ושלח את ההיט לגמר המזרח, הם קלעו 81 מ-97 נקודות. הכדורסל של מיאמי הוא כמעט בהגדרה כאוטי: השאיפה שלה היא תמיד לרוץ וכשזה לא מתאפשר, רוב מובהק של ההתקפות על חצי מגרש מסתכמות במהלכי אחד על אחד/שניים/לפעמים שלושה של ג'יימס או ווייד. גם ההגנה המעולה של מיאמי מבוססת בעיקר על הידיים ההיפראקטיביות והאתלטיות הקומיקסית של ווייד וג'יימס.
אחרי משחק 4 ווייד אמר שמיאמי תגיע "לאן שאנחנו, השלישייה, ניקח אותה". בוש אמנם בדיוק סיים משחק מצוין (20 נקודות ו-12 ריבאונדים) אבל ווייד היה בעיקר קולגיאלי; גם הוא יודע שמיאמי תגיע לאן שהוא וג'יימס ייקחו אותה. בינתיים ווייד וג'יימס לוקחים אותה בדיוק למקום שבו מנצחים סדרות בפלייאוף: שני המטרים שמקיפים כל אחד מהסלים. הסיבה היחידה שהלייקרס ניצחו במשחק 7 בסדרת הגמר נגד בוסטון לפני שנה (קובי בראיינט, כזכור, קלע 6 מ-24 באותו משחק וסל שדה אחד ברבע האחרון) היתה שהם ניצחו בקרב על שני המטרים האלה (40-53 בריבאונד, כולל 23 ריבאונדים בהתקפה). 12 שנים אחורה עוד קבוצה של פיל ג'קסון, שיקגו, ניצחה במשחק 7 של גמר המזרח את אינדיאנה. לשיקגו לא היה האורך והבשר של הלייקרס ב-2010 אבל היא הורידה 16 ריבאונדים יותר מאינדיאנה כי מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן תקפו את הסל ו"פשוט לא נתנו לנו להפסיד", אומר ג'קסון.
אם ווייד (7.3 ריבאונדים למשחק בפלייאוף) וג'יימס (9.7 בפלייאוף) ימשיכו לתקוף את הסל כמו פיפן וג'ורדן, הכישרון של מיאמי ימשיך לנצח. ולא יעזור שום סוד.
2. דאלאס. מאז המשחק הראשון בסדרה נגד הלייקרס מארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, לא מדבר. כנראה בגלל אמונה טפלה. לקיובן, 52, בן של מרפד רהיטים יהודי (שם המשפחה המקורי הוא קבניסקי) מפיטסבורג שבנה אימפריה עסקית בשווי 2.5 מיליארד דולר ומנסה להוסיף אליה עכשיו את אחת מקבוצות הבייסבול החשובות באמריקה, לוס אנג'לס דודג'רס, אף פעם לא חסרות מילים. הוא המבקר הכי קולני של ה-NBA (ומקום ראשון בקנסות שעלו לו כ-1.7 מיליון דולר במצטבר) ובעיקר של השופטים ב-NBA (פעם הוא אמר שאד טי. ראש, הבוס של כל השופטים, "לא מסוגל לנהל גלידריה"). הוא הבעלים היחיד שיושב ממש על המגרש, וגם שם אי אפשר לשלוט בו. ב-11 השנים שלו בליגה קיובן הראה שהוא הבעלים הכי מעורב ב-NBA, לטוב ולרע, חלק אינטגרלי מהמשחק.
ב-11 השנים האלה המאבריקס לא ירדו מחמישים ניצחונות בעונה ולא החמיצו את הפלייאוף. קיובן היה אקטיבי בשוק ההעברות מתחילת דרכו והפך את המאבריקס ללגיטימיים בעיר שבה גם אם הם יזכו בעשר אליפויות רצופות הם עדיין יהיו הרבה פחות פופולריים וחשובים מקבוצת הפוטבול - שהכינוי שלה הוא "הקבוצה של אמריקה" - דאלאס קאבויז. ב-2006 הוא היה מרחק שני ניצחונות מאליפות, אבל המאבריקס הפסידו בגמר 2-4 למיאמי. שנה אחר כך הם סיימו עם המאזן הטוב בליגה והודחו בסיבוב הראשון בפלייאוף. קיובן המשיך להאמין בדירק נוביצקי והמשיך לשחק עם החלקים סביבו כדי למצוא את הנוסחה הנכונה. עכשיו נראה שהוא מצא אותה: דאלאס, עם המומנטום האדיר מהסוויפ על הלייקרס, צריכה להיות בגמר. רק שקיובן לא יתחיל לדבר.
3. לייקרס. תקציר האירועים האחרונים מחדר ההלבשה של הלייקרס: קובי בראיינט, לכאורה, סיפר לאשתו ונסה שפאו גאסול בוגד בחברה שלו, סילביה לופז קסטרו, מעודדת שלא בריא להסתכל על יותר מדי תמונות שלה באינטרנט. ונסה בראיינט, שהיא חברה קרובה של לופז קסטרו, מצאה לנכון לשתף אותה באינפורמציה הזאת, מה שהוביל לפרידת הזוג גאסול-לופז קסטרו. גאסול עשה מהר אחד ועוד אחד והאשים את בראיינט שסיפר לאשתו, והקרע ביניהם מסביר את היכולת המאוד חלשה של גאסול בפלייאוף. כל הצדדים מכחישים כמובן. אבל לא חייבים להאמין לסיפורים האלו כדי להבין שהקריסה של הלייקרס הייתה יותר מנטלית ממקצועית.
הלייקרס התקשו בסיבוב הראשון נגד ניו אורלינס, קבוצה שהם ניצחו בקלות בכל ארבעת המשחקים נגדה בעונה הרגילה. הם היו יותר טובים מדאלאס במשחקים 1 (הובילו ב-16 ברבע השלישי) ו-3 (הובילו ב-8 שבע דקות לסיום) ונכשלו בדקות האחרונות: כמעט לא הגיוני שזה יקרה לקבוצה שזכתה בשתי אליפויות בשנתיים האחרונות. המספרים של גאסול בפלייאוף היו 13.1 נקודות ו-7.8 ריבאונדים למשחק לעומת 18.8 ו-10.2 בעונה הרגילה. אלה פערים שאי אפשר להסביר בכלים מקצועיים.
בראיינט, שחלק גדול מהמוניטין שלו מבוסס על היותו חיית קלאץ', קלע בפלייאוף 22.8 נקודות לעומת 25.3 בעונה הרגילה. פיל ג'קסון, איש שהכינוי שלו הוא "הזן מאסטר", היכה - כן, היכה - את גאסול בחזה פעמיים במשחק 3 מרוב עצבים.
זה לא באמת חשוב מה קלקל את הכימיה של הלייקרס. מה שחשוב זה שהלייקרס כמו שאנחנו מכירים אותם בשנים האחרונות נגמרו. הקבוצה הזאת הוציאה את ימיה. ג'קסון פורש לחווה במונטנה, ובעונה הבאה רוב הפנים בלייקרס יהיו חדשות. הקונצנזוס ב-NBA הוא שמיץ' קופצ'ק, הג'נרל-מנג'ר הנהדר של הלייקרס, ירים טלפון לאוטיס סמית, הג'נרל מנג'ר של אורלנדו מג'יק, ויגיד לו: קח את מי שאתה רוצה חוץ מבראיינט תמורת דווייט הווארד.
החוזה של הווארד, הסנטר הכי טוב בליגה בהפרש של קילומטרים, נגמר בסוף העונה הבאה והוא לא מתכוון להישאר באורלנדו. כך שאם המג'יק רוצים לקבל משהו עבורו הם יסכימו לטרייד. עם הווארד ובראיינט ללייקרס שוב יהיה מספיק כישרון לאליפות כבר בעונה הבאה. יש דברים שלא משתנים ב-NBA.