הבונים ודט דלוקיי האדריכל שקישט את פקיסטן

השכלה -ב-1949 השלים תואר ראשון באדריכלות באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול, ולאחר מכן השלים תואר שני במכון להתפתחות עירונית בסורבון בפריז. דלוקיי ויתר על דוקטורט בתחום, אך זכה להתרועע עם אדריכלים ממובילי התקופה כמו לה קורבוזייה ואוגוסט פרה. הוא היה מודרניסט, אבל הושפע גם מעבודותיו של האדריכל הטורקי הקלאסי, מימאר סינאן.

קריירה- ב-1954 חזר לטורקיה, ופתח באנקרה משרד אדריכלים משלו. הוא הפך במהירות לאדריכל כוכב בטורקיה, ובשנות השישים עמד בראש אגודת האדריכלים באנקרה.

פוליטיקה -בשנים 1973 עד 1977 כיהן כראש עיריית אנקרה. העיר סבלה מאורבניזציה מהירה מדי, וראש העיר הראשון, שהיה גם אדריכל, ניגש לפתור את הבעיות מהצד שלו. הוא ראה את אנקרה כמוזיאון של התרבות הטורקית, חשש לרושם שהיא משאירה על מבקרים מחו"ל, וניסה לתכנן עבור העיר תשתית שתשמש אותה עד 2020.

החוקרת נילום נאז מאוניברסיטת לאהור מגלה שכדי להשיג תמיכה פוליטית לרעיונותיו, הוא השתמש בשיטות מגוונת: הוא שבת רעב, נשאר לישון בלשכתו, הציע את בניין העירייה למכירה, הביא איתו ערימת ספרים לנאומיו כדי להוכיח שהוא יודע על מה הוא מדבר, ועוד.

לאחר שסיים את כהונתו כראש העיר בגלל התנגשויות עם הימין, חזר לעבודתו כאדריכל במשרה מלאה. הוא רצה מאוד להיות ראש עיריית איסטנבול ולהעביר מרוסיה לטורקיה את עצמותיו של המשורר הטורקי נזים חכימאת, למאוזוליאום שיתכנן לו בעצמו, אולם תוכנית זו לא יצאה לפועל.

פקיסטן- דלוקיי אהב מאוד את פקיסטן, והרבה לבנות בה, והוא אחראי לכמה מהסמלים הארכיטקטוניים שלה עד היום. בשנות השבעים והשמונים ביקר בפקיסטן כחמישים פעם, לפחות שלוש פעמים בשנה, ובנה בנייני ציבור שונים בערים קראצ'י ובלאהור. גולת הכותרת של עבודתו הוא מסגד פייסל באיסלמאבד, הקרוי על שמו של פייסל מלך ערב הסעודית, שמימן את בנייתו. עוד לפני כהונתו כראש העיר, ב-1969, זכה דולקיי בתחרות לבניית המסגד, ולאחר שסיים את הכהונה החלה הבנייה.

לתפוס את הרוח- בעת שנחנך, ב-1986, היה המסגד הגדול בעולם, אולם מאז עקפו אותו מסגדים במרוקו ובערב הסעודית. המבנה היפהפה המשמש כמסגד הלאומי של פקיסטן מזכיר אוהל בדואי. הוא מואר בלילה ונראה למרחוק. העיצוב מודרני ומיוחד - בלי קשתות וכיפות מסורתיות אבל עם ארבעה מגדלים בסגנון טורקי. בראיון סיפר דולקיי על המבנה: "ניסיתי לתפוס את הרוח, הפרופורציה והגיאומטריה של הכעבה (האבן הקדושה במכה), בסגנון אבסטרקטי לגמרי. הפירמידה הנמוכה יותר (40 מטר) היא הגוף המוצק, וארבעת המינרטים בשיא גובהם (90 מטר) משלימים קובייה דמיונית של הכעבה". במסגד אולם תפילה גדול שיכול להכיל 10,000 מתפללים, עוד 24 אלף יכולים להתפלל באכסדראות שמסביב, ו-40 אלף נוספים בחצר, וגם ספרייה, אולם הרצאות, מוזיאון ואפילו בית קפה. לימים, אמר דלוקיי על המסגד שהרעיון העיקרי בתכנונו היה "השמחה של החיים" שאותה ניסה להביע "באמצעות חלל, אוויר, אור, מים וצבע".

הסוף -דלוקיי נחשב לאיש לא קל, ישר עד כדי בוטות, וכן וורקהוליק שהתעניין בנושאים רבים ושלט בין היתר בצרפתית ובגרמנית. ב-1980 אף פרסם ספר ילדים, "Kolo", שזכה בפרס ותורגם לכמה שפות. הוא נהרג בתאונת דרכים ב-21 במארס 1991, ביחד עם אשתו השנייה ובנו הקטן. בתו הבכורה מנישואיו הראשונים, בלמיר גוזר, היא אדריכלית נוף שממשיכה את המשרד שהקים.