לאוהבי האמנות: כל התערוכות שאתם לא רוצים לפספס

"בדרך לשומקום" במוזיאון אשדוד; תערוכה על נערות ואינטרנט לאורך הטיילת בבת-ים; סוזן קולינס בשנקר

ממשיכה לנסוע

"בדרך לשום מקום הוא ציטוט משיר של 'טוקינג הדס', פס הקול של נעוריי באשדוד", אומרת האוצרת איה לוריא. "הייתי נוסעת לתל-אביב לראות סרטים או ללכת למוזיאון. כאן לא היה מה לראות". לוריא חזרה לעיר ילדותה לאצור תערוכה במוזיאון אשדוד, בהזמנתם של ראשי המוזיאון, האוצרים יונה פישר ויובל ביטון, בן העיר אף הוא, ששומרים על רמה גבוהה של תערוכות אמנות מרתקות בלי לאבד את הזיקה המקומית.

אשדוד היא עיר הנושא של התערוכה "בדרך לשומקום", גם אם הדבר לא נאמר מפורשות. בתערוכה מפגישה לוריא את תאוות המרחבים עם תחושת המחנק, הגבולות הצרים והדרך המסוכנת, האופייניים למצב הישראלי - המציאותי כמו גם המטאפורי. את חוויית ה"פריפריה" עם הידיעה שהעולם גדול וממתין לנו מעבר לדיונה, מעבר למחלף, מעבר לאינספור חסמים וקילומטרים.

לוריא: "לפני יותר מעשר שנים פגשתי את דייויד ביירן, סולן הטוקינג הדס ברכבת התחתית בניו-יורק והצטלמתי איתו", מספרת לוריא משהו אישי. "התערוכה הזו, השיבה לאשדוד להציג אותה, היא עבורי מעין סגירת מעגל, ושמה כשם השיר הוא אסוציאציה אישית שלי, אבל גיליתי לה הדים רבים בעבודות של האמנים".

ייצוגים חבולים

בעבודות שמוצגות בתערוכה היא מתמקדת במכונית כנציגת "הדרך", ובחוויית הנסיעה, התאונה או הכביש, שמשתקפת באופן מפתיע בעבודותיהם של לא מעט אמנים, בני דורות שונים ובעלי מגוון סגנונות. "אוטובוס בהרים" של אריה ארוך, עבודה איקונית באמנות הישראלית של שנות ה-50, ניבטת מול עבודות בנות זמננו של אלכס קרמר, הנראות כשרבוט סבוך ובליבו לכודה מכונית סכמטית. ציבי גבע יצר עבודת קיר במיוחד למקום, ובה צמיגים משומשים שחוברו להם יחדיו באזיקונים צופנים בחובם שלל סמלים ורמיזות: לגלגלים התקועים שאינם נוסעים לשומקום, לחומת הפרדה או שמא משרבייה דקורטיבית, להפגנות מחאה והבערות צמיגים פוטנציאליות, לגלגל חוזר וטורד מנוחה.

התצלום "סוסיתא" של עודד בלילטי מזכיר מיד את כל אותם פגרי מכוניות "שחוטות", "דפוקות", נטושות ורעועות, המעטרות את פינות הפיקניק ביערות הקרן הקיימת ואת התעלות בשולי הדרכים. בעבודת וידיאו של רותם בלוה היא נדחקת לחניה באלימות וכובשת למכוניתה מקום, תוך כדי ריסוק השמשות ופגיעה במכוניות השכנות, כאילו לא נותרה לה עוד פיסת אדמה אחרת בעולם.

סימני הדרך שקובצו בתערוכה כוללים תמרורים וגדרות ביטחון, מכוניות וג'ריקנים של דלק, עקבות צמיגים על דיונות החול הגדולות (או מה שנותר מהן) ועקבות תאונות על קירות הגנה בשולי דרכים בצילומים המופשטים של אסף עברון, שרק "הסיפור שמאחוריהם".

בניגוד לתפיסת המכונית כסמל סטטוס פופולרי או כדוגמה להישג חומרי, עיצובי או כלכלי (גם באמנות), כאן נמצאים דווקא הייצוגים החבולים והפגועים שלה. מכונית צעצוע קטנטנה מתנשאת אל על על גבי חוט ברזל דקיק בעבודה מכמירת לב של מאיר אגסי, שנספה בתאונת דרכים עם אשתו ובנו הקטן. אלהם רוקני מעבירה בעבודות הווידיאו שלה תחושת איום ואימה, דרך חשוכה ואינסופית. לשומקום כלשהו.

גיא זגורסקי מציג האמרים עשויים בטון ואילו גסטון צבי איצקוביץ צילם את המכוניות שהותירו המילואימניקים עם כניסתם ללבנון בקיץ 2006. לכל נקודה בדרך יש משמעות, גם אם לא הכול ידוע וגלוי לעין המתבונן. התמרורים בציורי השמן של אמנון דוד ער מרומזים בלבד, אך הם קוראים לנו לעצור. התערוכה היא גם הזמנה למסע וגם מקום למחשבה על הדרך.

מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, דרך ארץ 8, עד 2.6. ב', ד', ה' 10:00-16:00, ג' 10:00-20:00, ו', שבת 10:30-13:30

איפה הבנות כולן

גיל ההתבגרות היום, בבת-ים, בתל-אביב או בניו-יורק, מתקיים בשני יקומים מקבילים בו זמנית - החיים והרשת, או שמא החיים ברשת. התערוכה "מרושתות", שאצרה מעין שלף בתאי התצוגה המוצבים לאורך הטיילת בעיר בת-ים, מתמקדת בתפיסת הזהות של נערות בנות זמננו, כפי שזו נראית מבעד לעיניהם של אמנים ואמניות מבוגרים, לצד מבטן של הנערות על עצמן. שלף מציגה עבודות וידיאו וצילום סטילס, משנות ה-90 ועד היום, המספקות מבט רטרוספקטיבי על עידן האינטרנט שהפציע מאז. לדבריה, היצירות מתכתבות עם האופן שבו הווידיאו והצילום מוצגים ומיוצגים ברשת.

זוהי תערוכה שנייה העוסקת בחיי נערות בעיר בת-ים. את הקודמת אצרה לפני כשלוש שנים נטע גל עצמון והיא התקיימה במקביל במוזיאון העירוני בבת-ים ובמרחב הציבורי. הפעם הטיילת מקבלת את כל הפוקוס, ואילו הנערות של 2011 כבר כמעט כולן מרושתות, כפי שבחרה שלך להדגיש בכותרת התערוכה.

"חלק מן העבודות מתייחסות לממד השיתופי-קהילתי של היצירה האינטרנטית. במקרים אלו האמנים משתפים באופן פעיל את הנערות בתהליך היצירה. צורת תיעוד זו, נפוצה באמנות החברתית העכשווית. בדומה לאופני היצירה ברשת, היא מטשטשת את הגבולות בין אמן, סובייקט וצופה, והופכת את כולם ליוצרים ולצרכנים במקביל", כותבת שלף.

"עבודות אחרות משקפות את עובדת היותה של הרשת במה ליוצרים צעירים המחפשים את דרכם אל התהילה וההצלחה. הזהות הנשית השברירית במעבר בין ילדות לבגרות עומדת למבחן באודישן הווירטואלי הגדול - מכונה המודדת אהבה ותשומת לב ומעצימה את הצורך להיראות ולהישמע".

כך היא שמה את האצבע על הנקודה הכאובה - החשיפה הנואשת שמבטיחה לנו הרשת, תעתועי הזהות והאפשרויות הבלתי מוגבלות, שבסופו של דבר מובילים אותנו לאותו חדר נעורים, בבית, בבת-ים, תל-אביב או ניו-יורק. אולי אין חדש בכמיהה של נערות למרחבים ולהכרה. אך בעידן הרשת הדמוקרטית והנגישה, עידן הסלבריטאות-אינסטנט והריאליטי, כמעט אפשר למשש את גודש הציפייה שמישהו יגלה אותן, ישלוף אותן מאלמוניותן ויהפוך אותן לדבר החם הבא.

בין האמנים המשתתפים נתן דביר, איריס חסיד סגל, דנה לוי, רותי סלע, אפרת קדם, קותימאן, נועה שדור ועוד.

התערוכה מלווה בשלוחה אינטרנטית בפייסבוק, www.facebook.com/merushatot הקהל מוזמן להשתתף ולהגיב.

"מרושתות", נערות ואינטרנט, טיילת בת ים עד 30 ביולי. התערוכה תיפתח ביום חמישי 26.05 בשעה 20.00, בשעה 21.00 הקרנה חגיגית של עבודתו החדשה של קותימאן בשילוב הופעת אורח של קרולינה בחניון נורדאו

מדיניות השמים המתחלפים

סוזן קולינס יושבת עם חברה על כוס יין לבן במעוז השינקינאי של "אורנה ואלה", בערב של יום מפרך. אילו הייתם נותנים מבט בשתי הנשים הללו, לא הייתם יודעים שאחת היא מאמניות המדיה החדשה הבולטות בבריטניה, הנושאת תואר פרופסור ועומדת בראש בית הספר לאמנות בסלייד קולג' היוקרתי בלונדון. השנייה היא המארחת שלה, ד"ר ורד גני, חוקרת אמנות והאוצרת של "סדנאות האמנים" בתל-אביב - מרכז אמנות חשוב העומד בפני סגירה ואנשיו מחפשים לעצמם משכן אלטרנטיבי.

גני היא גם מרצה במחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב. המחלקה, שנפתחה רק לפני שלוש שנים מבססת את מעמדה המרכזי בענף האמנות באקדמיה. השתיים חוגגות שותפות שקטה של עניין אקדמי, אמנותי וידידות אמיצה. קולינס הגיעה לשנקר כמרצה אורחת, במסגרת שיתופי הפעולה הרבים של האקדמיה עם מוסדות מקבילים מובילים בחו"ל.

קולינס למדה אמנות קלאסית והתחילה מפיסול וציור לפני שנדלקה על המחשב והאנימציה. כיום היא שייכת לזרם המדיה החדשה באמנות, אך קשה להכיל אותה בהגדרות המקובלות. היא לא עושה וידיאו-ארט או צילום כמקובל, אלא בוחנת את גבולות הז'נרים והטכנולוגיה, ואפילו הזמן והמקום שבו היא מציגה.

סטילס בתנועה

בתחילת שנות ה-2000, עם פתיחתו של ה"טייט מודרן" החדשני, קולינס הגתה וניהלה את אחד המיזמים האינטראקטיביים הראשונים בתחום האמנות ברשת, TATE IN SPACE - שלוחה לוויינית, שחלקה בדיה וחלקה אמת.

קולינס: "זו הייתה אופרציית אינטרנט שהשתלבה בבניית המותג החדש. הייתה בכך הגזמה אמנותית, הומור, אבל עבדנו מאוד ברצינות. שכרתי מדען חלל וארכיטקט שאפיין את התצוגה, אמנים שעובדים על SPACE-ART. העמדתי פנים שיש לי לוויין עם WEB-CAM שמסתכל למטה. זה היה כל-כך משכנע, עד שסוכנות החלל הבריטית התקשרה למוזיאון לבדוק מי אישר את שיגור הלוויין".

מהחלל התקרבה לכדור הארץ בפרויקט פורץ דרך נוסף, TRANSPORTING SKIES (החלפת שמים). קולינס הציגה במקביל בשתי גלריות מרוחקות זו מזו, האחת בקורנוול שבדרום אנגליה והשנייה בשפילד שבצפון יורקשייר. "הם מרגישים שם קצת מבודדים לעומת המרכז האמנותי בלונדון ובערים הגדולות. אני הצגתי בשתי הגלריות באמצעות העברת מראה השמים ממקום אחד לשני בשידור חי, לאורך כל שעות היום.

"הזמן והמרחק רק מדגישים את האבסורד של הקרנת 'השמים המוחלפים'. השמים הקודרים של שפילד הצפונית הוקרנו על התקרה בקורנוול והאור של קורנוול זרח על הקיר בשפילד. עבורי זה מתחבר עם ציורי הפרסקו בהיסטוריה של האמנות, שיצרו קירות נופיים ותקרות שמימיות".

טכנולוגיות הצילום והשיגור האינטרנטי, שהתקדמו מאז, ממשיכות לרתק את קולינס גם בעבודות "ארציות" יותר, בהן היא מצלמת נופים ומשגרת אותם "פיקסל אחר פיקסל" למסך המקרין אותן ומשתנה לאורך כל שעות היום. "זה סטילס בתנועה", היא מסבירה. התוצאה היא נוף סטטי אך משתנה תדיר, חיקוי העולם, אם תרצו, במסורת האמנות הקלאסית.

כזה הוא פרויקט ה"SEASCAPE" (נוף ים) שיצרה ב-2009. היא הציבה מצלמות לאורך רצועת חוף בבקסהיל (בחוף הדרום מזרחי של אנגליה), והנציחה את מחזורי הגאות והשפל, המתרחצים והספינות בתמונות המוקרנות על קירות הזכוכית של הגלריה הצופה אל הים. "הפיקסל היחיד המשתנה קשה למעקב, והעין קולטת כתמי צבע ותנועה לרגעים. יש בזה משחק של גילוי וזיהוי של הרגע שהוא ההווה".