דנציגר: "המדינה נכשלת בתחום החינוך על בסיס קבוע"

"שני מגזרים בארץ נהנים מהעדפה מתקנת בחינוך - המגזר הדתי והמגזר הממלכתי, ואילו המגזר הערבי מופלה לרעה. כך למשל, במגזר הערבי לומדים 34 תלמידים בכיתה, במגזר הממלכתי 28 תלמידים, ובמגזר הדתי 22 תלמידים. המשמעות היא שהמדינה נכשלת בתחום החינוך על בסיס קבוע, או שהיא נמצאת בניסיון לתקן ולשפר, אבל הניסיון עדיין לחלוטין לא עובד" - כך אמר לפני הבוקר (ג') שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, בפאנל שנושא את הכותרת: "נפרד אך שווה במשפט הישראלי".

דנציגר התמקד בדבריו בסוגיית החינוך ובחובה של המדינה להקנות באמצעות החינוך את הערכים החשובים למדינה, לצד החובה של המדינה להקנות לציבור התלמידים ידע רחב ועשיר בתחומים מגוונים.

"הזכות של מגזרים שונים לעמוד על כך שילדיהם יקבלו חינוך שהולם את תפיסת העולם שלהם יוצרת קונפליקט. לא ניתן לדבר על שוויון בחינוך כשתלמידים בני מגזרים שונים מקבלים חינוך שונה, כשמספר התלמידים בכיתה שונה בין המגזרים השונים, וכשתלמידים במגזרים מסוימים לומדים בהיקף שעות פחות מתלמידים במגזרים אחרים", אמר דנציגר, שהתייחס גם לעלייה בשיעור האוכלוסייה החרדית בישראל.

"בעוד שיש עלייה בפריון במגזר היהודי, יש ירידה במגזר הערבי מוסלמי וגם בקהילה הבדואית. ירידה מ-10 ילדים לאישה ל-5 ילדים לאישה במגזר הבדואי. הגידול באוכלוסייה החרדית ובמגזר הערבי מוסלמי הוא בקבוצות מיעוט בישראל, ובעוד פחות מ-20 שנה קרוב למחצית מהתלמידים בישראל ישתייכו למגזרים הללו. זה הזמן לעשות מעשה, בעוד 20 שנה זה יהיה מאוחר מדי, ולא נוכל לדבר יותר על שוויון בחינוך ועל ערכים כלליים".

בפתיחת הפאנל אמרה יו"ר המושב, פרופ' דפנה ברק-ארז, כי הביטוי "נפרד אך שווה" נחשב במשך שנים לביטוי גנאי שנושא עמו מסר שהנפרד אינו יכול להיות שווה.

"בית המשפט העליון בישראל אימץ את הרעיון בעיקר בפסק הדין בעניין קעדאן", הסבירה ברק-ארז. "מאחורי הדברים מסתתרת מציאות פרגמטית, כי בחיי המעשה, הנפרד לא יכול תמיד להיות שווה. בעת הזו חוזרות ומתעוררות תביעות להפרדה, לאוטומטיזציה, בחברה הישראלית".