הון, שלטון ועיתון

את סיפור המסגרת הזה ניתן למצוא בווריאציות אינסופיות בעיתונות היומית איפשהו בין "נתניהו ואובמה - העימות" על השער, לבין "בר וליאו - הפרידה" על השער האחורי. וגם אז, נדמה שמדובר בקצה קצהו של הקרחון. פעם בשנה עושה מבקר המדינה שירות לציבור ומאגד את הסיפורים "המוצלחים" ביותר לדוח עב-כרס, שזוכה ל-15 דקות של תהילה טלוויזיונית ואולי גם לכמה אלפי מילים במוסף של שבת, רגע לפני שהוא ננעל במגירה והמפתח מושלך לים, ביחד עם השפדן.

זהו סיפור של הון, שלטון ועיתון; במידה רבה סיפור המסגרת של ישראל מודל 2011, שנדמה כי איבדה כל מסגרת, ודאי שכל בושה. עיסה של אינטרסים שחוברים להם יחדיו לכדי תבשיל שאין לטעות בו: שחיתות ברוטב שחיתות למנה עיקרית, ועם דובדבן לקינוח, שנקנה גם הוא בכספי משלם המסים.

המחזאים בעז גאון וניר ארז מודעים היטב לבנליזציה של השחיתות בחברה הישראלית, ולאדישות המתסכלת שהיא גוררת אחריה, בבחינת "זה מה יש"; או כדברי אחת הדמויות ב"בוגד" פרי עטם: "אין טעם להדליק אש אם כל מה שהיא עושה זה לשרוף את מי שהדליק אותה". ועדיין, גאון וארז מסרבים להיכנע לאדישות המובילה אל פי תהום, ומציתים גפרור בדמות הפייטר שמסרב להתכופף בשם הכסף והמנעמים, הופך לבוגד בעיני עמו, והולך עד הסוף עם האמת שלו למען טובת הכלל.

גפרור שיעזור אולי ל"טיהור הרעל הפוליטי, התקשורתי והעסקי השולט בחיינו", כך הם מסבירים בתוכניית ההצגה.

לצורך כך הם גייסו את "אויב העם" האקטואלי כתמיד של הנריק איבסן, ערכו לו עיבוד קולח ברוח התקופה וברוח הריאליזם הבימתי של המחזאי הנורבגי מהמאה ה-19, והתוצאה היא כתב אישום חריף ובוטה.

אין זה המקום לחפש סבטקסט, רבדים או נמשלים למיניהם. גם אין חשש שמא מישהו יעזוב את ההצגה בלי שיירד אל סוף דעתם של המחזאים על מי צודק ובעיקר מי לא. זהו תיאטרון בווליום מקסימלי.

תחושה של אותנטיות

עד כאן ניתן היה לקטלג את העיבוד ל"אויב העם" כמקצועי אבל גם לא כזה שמצליח לייצר ערך מוסף של ממש לגרסת המקור. מה שמעניק לעיבוד של גאון וארז את אותו ערך מוסף חמקמק הוא האכסניה אליה הם התאימו את העיבוד: תיאטרון באר-שבע. מעבר לצוות השחקנים הפנטסטי, שמגלמים דמויות מדויקות אחת-אחת, גאון וארז משתמשים בתיאטרון הפריפריאלי על מנת לזעוק את זעקת הדרום הנדפק; זה שסופג אליו את צחנת גוש דן, זה שמאכלס את המפעלים המזהמים במדינה, זה שכלוא בין הפטיש לסדן - בין הצורך בפרנסה לשם הישרדות יומיומית ובין הנזקים שנגרמים לבריאותו בטווח ארוך. החיבור הזה, בין איבסן ובין באר-שבע, בתיווכם של גאון וארז, הוא שיוצר את הניצוץ הבימתי המיוחד, שמצליח לייצר תחושה נדירה של אותנטיות.

התוצאה היא שהצפייה בהצגה מרגישה כמו צפייה בדבר חי שקורה כאן ועכשיו. נכון שהשמות מפוברקים, שלפארק התעשייה קוראים "אשל סיטי" ולא רמת חובב, שלראש המועצה קוראים דואני (יונתן צ'רצ'י בביצוע מצוין) ולא... ושלטייקון החלקלק קוראים מודי (זהר שטראוס בביצוע כובש) ולא שם מוכר על אותו משקל. אבל התרגילים אותם תרגילים, הבעיות אותן בעיות, ובאופן כללי התחושה היא שהמים המזוהמים שגילה ד"ר טומי דואני (אמיר קריאף בביצוע סוחף) כבר מחלחלים מתחת לרגליים ומאיימים לזהם את מי התהום של כולנו - בדיוק כמו בהצגה. עכשיו רק צריך למצוא את המישהו הזה שישחה נגד הזרם גם בעולם האמיתי, ולהבין סוף-סוף שהוא לא אויב העם.

"בוגד" מאת בעז גאון וניר ארז, עיבוד ל"אויב העם" מאת הנריק איבסן, בימוי: ניר ארז, תיאטרון באר-שבע.