אין בכלל ספק שבמדינה שבה החוק מעניק להורים עובדים 10 ימי חופש בשנה ולילדים בערך 100, יש צורך חיוני בהפחתת ימי החופש של התלמידים, ולא פחות מזה - בתוספת של ימי חופש להורים.
אבל אין גם ספק שכל עיוות היסטורי - גדול ככל שיהיה - דורש זמן היערכות כאשר באים לתקנו, וכאן הכישלון הגדול של שר החינוך גדעון סער, אשר כחודש לפני סיום שנת הלימודים הכריז בקול ענות תרועה על קיצור החופש הגדול - ובמחי יד שיבש למיליוני ישראלים את החופשה המשפחתית.
הכישלון השני, הלא פחות גדול, הוא שהמהלך שיזם לא הפחית את ימי החופשה השנתית ולו ביום אחד, אלא רק הזיז אותם.
במילים אחרות, מזמן לא נגרם כל-כך הרבה נזק ממעשה פזיז, שקדמו לו דיונים שנמשכו שנים רבות, ובסוף הוא התקבל כלאחר יד. טוב עשה שר החינוך שנסוג בו מהחלטת הקיצור, אך לא בגלל שאין בו צורך, אלא בגלל הדרך החלמאית, ההתראה הקצרה והבלבול הגדול שיצר בקרב מעגלים נרחבים בחברה, ובעיקר בגלל העובדה שאין פה פתרון אמיתי אלא אחיזת עיניים.
הנזק שנגרם מתבטא לא רק בכיסם של אותם סוכני נסיעות שכבר ביטלו הזמנות, או של אותן משפחות שמנסות לשחזר עכשיו את תוכנית החופשה המקורית. הנזק הוא בעצם הכישלון, בעצם העובדה שהמהלך לא התרומם, ובעיקר, בעצם הפתרון המגוחך שהוצע: קיצור של 4 ימים, לא יותר, מסוף אוגוסט, בתמורה לעוד חופשות במהלך השנה.
הרי גם כך מתקשים ההורים להתמודד עם כמעט 100 ימים של חופשה במהלך השנה. דוגמה לכך אפשר לראות אפילו השבוע (ה'), כאשר חג השבועות כבר היה מאחורינו הילדים עדיין היו בבית, נחים מהחופש במסגרת מה שמכונה "אסרו חג".
לכן, הפתרון האמיתי, המתוכנן מראש ומתואם עם כל הגופים הנוגעים בדבר - החל מהמורים, דרך הגננות וכלה בהורים - צריך להיות קיצוץ מהותי של מספר ימי החופשה של התלמידים, החל בחופשות החגים הארוכות וכלה בחופשת הקיץ.
פתרון קוסמטי של קיצור חופשת הקיץ והארכת החופשות במהלך השנה הוא לא פחות מאשר זריית חול בעיני ההורים.