המסקנה היחידה מסדרת הגמר בין מיאמי לדאלאס שבוודאות תישאר נכונה לא רק אחרי ארבעה משחקים, אלא גם בסופה, היא שלברון ג'יימס הוא פרדוקס. ולא סתם פרדוקס: סדרה של פרדוקסים שנמצאים זה בתוך זה, מעין בבושקה של פרדוקסים. ההופעה היותר מהכל פסיבית של ג'יימס במשחק 4 (8 נקודות ב-3 מ-11 מהשדה - שיא קריירה שלילי בפלייאוף), סותרת בערך את כל מה שהוא הראה לנו בפלייאוף 2011 ועומדת כרגע בלב השיח על ג'יימס ועל הסדרה. אבל כדי לנסות להבין את הפרדוקס שהוא לברון ג'יימס צריך, לדעתי, לפתוח בובה אחרי בובה.
הבובה החיצונית, כלומר הגוף שבו מתקיימת הישות שנקראת לברון ג'יימס, הוא כמובן הפרדוקס הראשון שמוכר לכל אוהד כדורסל: בגובה הזה (2.03 מטר) ובמסה הזו (113.4 ק"ג) הוא לא אמור להיות מספיק מהיר וזריז כדי לשמור בהצלחה על גארדים מהירים וזריזים (דריק רוז בגמר המזרח נגד שיקגו, ג'ייסון טרי נגד דאלאס). ובוודאי לא אמורה להיות לו קואורדינציית עין-יד שמאפשרת לו לסיים מהלכים של כוח מתפרץ טהור עם אצבעות של פסנתרן. זה פרדוקס שולי, גם כי אפשר להתווכח על תקפותו (העובדה שלא היה יצור כמו ג'יימס לפניו לא אומרת שלא יהיו כאלה אחריו וכו'), ובעיקר כי התרגלנו אליו בשבע השנים האחרונות, אבל הוא עומד בליבת הכישרון של ג'יימס, ולכן משפיע על פרדוקסים חשובים יותר.
אולי הפרדוקס הכי חשוב בג'יימס הוא האישיות שלו. רלף גרין, מנהל שיווק בכיר בנייקי שליווה את ג'יימס עוד בימיו בתיכון, אומר שהאישיות של ג'יימס היא "קומבינציה לא רגילה של ראוותנות וענווה. להרבה אנשים יש מנות גדולות של אחת מאלה, קשה שיהיו לך מנות גדולות משתיהן, אבל זה מה שיש לבחור הזה". הקומבינציה הזאת, שאפשר בקלות למצוא סימני אצבעות שלה על הבחירה של ג'יימס במיאמי (שם הוא יתחלק בשמחה בתהילה כשהיא תגיע) ועל הצורה שבה הוא הודיע עליה (ההחלטה להפוך את "ההחלטה" לספיישל טלוויזיוני של שעה ב-ESPN), משפיעה כמובן על התגובה שג'יימס מעורר, שהיא סוג של פרדוקס בפני עצמה.
***
יש קונצנזוס ב-NBA שאחרי המעבר למיאמי ג'יימס הוא "הגאות שעליה צפות כל הספינות (קבוצות) בליגה", אומר מייקל ווילבון מ-ESPN. הגאות הקפיצה את הרייטינג הממוצע של משחק NBA העונה ב-45% לעומת העונה שעברה, וב-30% לעומת עונת 1995/6, עונת הקאמבק המלאה הראשונה של מייקל ג'ורדן שבה הוא הוביל את שיקגו למאזן שיא של 10-72. רשת TNT דיווחה בפגרת האולסטאר על עלייה של 30% בהכנסות ממכירת פרסומות במשחקי NBA העונה. מכירות המרצ'נדייז עלו ב-20%. האתר NBA.COM דיווח על עלייה של 40% בדפים נצפים, עלייה של 130% בצפייה בקטעי וידאו ועלייה של 75% בהורדות של קטעי וידאו לטלפונים סלולריים. "אנשים שמעולם לא ראו NBA התחילו להתעניין בליגה באותו ערב" (של "ההחלטה"), אומר דוויין ווייד, "אפילו אנשים שלא ראו ספורט בכלל התחילו להתעניין במוצר שלנו. ואני חושב שכולנו יודעים למה".
ההתעניינות בסיפור של ג'יימס מגיעה לשיאה בפלייאוף. הרייטינג של משחקי הפלייאוף ששודרו ב-ESPN עלה ב-8% לעומת העונה הקודמת והיה הגבוה בהיסטוריה של הרשת. הרייטינג של סדרת הגמר עד עכשיו מחדד את אפקט לברון: 15% יותר משל סדרת הגמר בין מיאמי (מינוס ג'יימס) לדאלאס ב-2006, ו-3% יותר משל סדרת הגמר לפני שנה בין הלייקרס לבוסטון - שתי הקבוצות הפופולריות בליגה. אבל ג'יימס בעליל אינו פופולרי. בסקר שערכה Q Scores Company בספטמבר, ג'יימס נבחר לספורטאי השישי הכי שנוא באמריקה. לאורך כל העונה הוא התקבל בבוז בכל אולם בליגה. מיאמי נעשתה, ציבורית, הקבוצה של ג'יימס; כלומר הקבוצה השנואה ב-NBA בלי תחרות.
***
גם על המגרש מיאמי נעשתה, בגלל אותו כישרון פרדוקסלי, הקבוצה של ג'יימס. במשחק 4 בחצי גמר המזרח נגד בוסטון הוא קלע 11 מ-13 הנקודות האחרונות של מיאמי; במשחק 5 את 10 הנקודות האחרונות של מיאמי; במשחק 2 בגמר המזרח נגד שיקגו זה היה 9 מ-12 הנקודות האחרונות. "הוא מקבל את ההחלטות בשבילנו", אמר ווייד בתחילת סדרת הגמר, "הוא מחליט אם הוא רוצה לזרוק או למסור. הוא 2.03 מ', הוא יכול לראות מעל ההגנה והוא מוסר נהדר. בדרך כלל אני הייתי האיש כאן במיאמי, בסוף משחקים הכדור תמיד היה בידיים שלי. לקח לי זמן להרגיש נוח ולהגיד 'בסדר, זה שלך לברון'".
אלא שדווקא בסדרת הגמר, הפלטפורמה הכי גדולה להציג לראווה את הכישרון שלו, לברון לא רוצה את זה. הוא עדיין על הפארקט יותר מכל שחקן אחר של מיאמי (44 דקות למשחק לעומת 39.5 דקות של ווייד) ועדיין מקבל את רוב ההחלטות, אבל לרוב, בעיקר ברבע הרביעי, הוא מחליט לתת לווייד להחליט. במשחק 1 ג'יימס קלע 5 נקודות ברבע הרביעי; במשחק 2 היו לו 3 נקודות ברבע הרביעי (0 מ-4 מהשדה). במשחק 3 היו לו 2 נקודות; במשחק 4 - אפס נקודות (0 מ-1). ווייד קולע בסדרת הגמר 29.8 נקודות למשחק לעומת 17.3 של ג'יימס. אפילו כריס בוש (18.3 נקודות למשחק) קולע יותר מג'יימס בסדרה.
הפרדוקס הוא שלאף אחד אין מושג אם זה הולך להשתנות.