פסטיבל "קולנוע דרום" האחרון נפתח במהומה. שרת התרבות לימור לבנת עלתה לבמה ותקפה את הסרט הפותח, "עדות", שביים שלומי אלקבץ. לבנת טענה כי הסרט, שמורכב ממונולוגים של שחקנים המדקלמים עדויות של אזרחים פלסטינים וחיילים ישראלים על עוולות השהות הישראלית ביהודה ושומרון, מציג עמדה חד-צדדית ומסולפת שאינה תואמת את המציאות.
לבנת, עושה רושם, מאמינה כי המצב בארץ אידיאלי, וכי מי שמטיל ספק בכך הוא א-פריורי עוכר ישראל. אולי בגלל זה היא בכלל לא טרחה לצפות בסרט ("ראיתי את הטריילר", היא הסבירה). כנראה ששינוי מדיני שיכלול הכרה בסבלו של האחר הוא לא אופציה עבור לבנת, ושום עדות אחרת לא תגרום לה לשנות את דעתה.
לבנת, כמובן, אינה הראשונה שתוקפת סרט קולנוע ישראלי על רקע האג'נדה ה"שמאלנית" שהוא, כביכול, מייצג. למעשה, מדובר בריטואל קבוע. כמעט מדי שנה, כשבציר סרטי הקולנוע החדשים מגיע לאקרנים, קם מישהו שטוען כי חופש הביטוי האמנותי מנוצל לשירותו של מחנה אידיאולוגי אחד.
בשנה שעברה, למשל, היה זה ח"כ מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי שדרש לחייב יוצרי קולנוע ישראליים לחתום על הצהרת נאמנות למדינה. דבריו של בן-ארי נאמרו בעקבות התבטאויות של סכנדר קובטי, יוצר הסרט "עג'מי", שאמר כי אינו מייצג את מדינת ישראל.
הטענה כי הקולנוע הישראלי מביא בעיקר קולות מן השמאל אינה מופרכת, ובאמת קשה למצוא סרטים שמייצגים את הצד השני של המפה הפוליטית. האם הסיבה נעוצה בכך שבשיח האמנות הישראלי משתיקים קולות המזוהים עם הימין ומעצימים קולות המשתייכים למחנה הנכון?
חדשות ישנות: בעולם כולו יש יותר אמנים ואנשי רוח המשתייכים למחנה השמאל. ולא כי מתנהלת קונספירציה עולמית של עוכרי ישראל או עוכרי עמם הם, אלא דווקא בשל האופי האינהרנטי של כל אחד מהמחנות. בעוד תנועות הימין חרתו על דגלן את ערכי הלאומיות והשמרניות, תנועות השמאל מאופיינות ביסודן בליברליות, בהצבת הפרט לפני המדינה ובפתיחות לרעיונות שטרם נוסו.
בזמן שהימין עסוק בשימור והאדרת הסטוס-קוו, השמאל מסתובב בתחושה תמידית שהקיים מסריח. לא פעם החיפוש אחר מקור הצחנה נובע ממניעים נאיביים, ילדותיים, ולפעמים אף טרחניים; אבל רק מהמקום הזה - של הטלת ספק, הצבת שאלות ושחיטת פרות קדושות - אפשר לחלום על מציאות אלטרנטיבית. אולי אפילו טובה יותר.
הטור פורסם במגזין "פירמה"