העיתונות המודפסת היא אולי ענף בתהליך גסיסה, אבל זה לא אומר שאין בה חדשנות ומקוריות. הנה, לאחר הופעתו של ז'אנר ביקורת המסיבות (ירון לונדון נגד בר-המצווה לבנו של רני רהב, אברי גלעד נגעל מהזמנת פול אנקה לחתונת בנו של יצחק תשובה), מתפתח לו בעיתונות העברית תחום חדש: ביקורת לוויות.
הכותב שעוסק במלאכה זו, בדומה למבקר תיאטרון, בוחן את התנהגותם של אנשים שונים במהלך לוויה, ומחווה דעתו על מידת האותנטיות של רגשותיהם ועל טוב הטעם או הוולגריות שבהם. לא מדובר אמנם ב"מחאה חתרנית ומתוחכמת" כגון זו של ה"עיתונאי" שרקד מול לווייתו של סמי עופר (ולמען הסר ספק זה נכתב בציניות), אך בכל זאת זהו ז'אנר הראוי להתייחסות.
קראו, למשל, את טורו של חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון: הוא ציין כי הרב יצחק גרוסמן, שניהל את טקס הלוויה, בכה במהלכו. דאום בדק ומצא שלדמעותיו של הרב לא הייתה הצדקה עניינית: "על מה יש לו למחות דמעה", כתב בשנינותו הרבה, "על המיליונים שהפסיד מלכתו של סמי?".
עיתונאי "הארץ" גדעון לוי אתגר עצמו עוד יותר וביקר באומץ את התנהגות בני המשפחה האבלה: עידן עופר זכה להערכה טובה למדי (קולו הנשנק בהספד היה רגע "נוגע ללב"). אחיו אייל, עם זאת, אכזב כשכינה את אביו סמי "בלי 'אבא' אחד לרפואה", וכשכיסו את הקבר בעפר הוא אף "מיהר... להעביר את הטורייה לאחר, בעוד עידן ממשיך להערים עפר".
בכל מקרה, חותם המבקר בקריצה שובבית המכילה בחובה גם אמירה חברתית נוקבת: "לשניהם זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בחייהם לאחוז בטורייה". בכל זאת, מדובר באנשי עסקים הפועלים ממשרדים ממוזגים, ולא בפועלי בניין, בעיתונאים או במבקרי לוויות מסוקסי ידיים.