"סובב מכתש רמון" היה שם הכיסוי למסע ארוך במיוחד של מועדון הטרקטורונים "קאן אם", והוא כלל כמקובל בז'אנר דהירה בין נופי בראשית עם התמודדות טכנית מלאת אדרנלין. אני הצטרפתי לעופר אוגש, מדריך הטיול ומנכ"לה של חברת 4X4, אתר השטח הישראלי (www.4x4.co.il). כמו נמלים עמלניות התקבצו ובאו חברי המועדון מהגליל הרחוק, מהמושב ומהעיר, יהודים וערבים, שני זאטוטים עם תעוזה של בוגרי סיירת ושתי בנות - סיון ואני.
היא רוכבת מיומנת ומודעת לרזי התחום, ואני - נו טוב, עם רזומה קצר בנהיגה על טרקטורון והעדפה ברורה להגה יציב של ג'יפ על-פני כידון מהתל של טרקטורון. 23 כלים התייצבו בטור עורפי, כשהם נושאים עליהם ערב רב של פרסונות גבריות, מורעלות שטח ומלאות הומור עצמי. עשינו בונדינג וסמול טוק, וברגע ההכרעה השתחלתי ל"מדים הייצוגיים" שסיפקו לי קברניטי האירוע. ככה זה כשיש אופנת רכיבה הכוללת חולצה בשרוול ארוך, מכנסי אופנוענים, משקפי מגן, קסדה, ובעיקר מגפיים מגושמים - להגנה עצמית במקרה התהפכות ובכלל. בכלי זוגי כמו של עופר ושלי זוכה הנוסע מאחור לצמד ידיות אחיזה בצדדים, כדי למנוע טלטולים בנוסח השב"כ, ולכן חשוב שיעטה גם כפפות כדי להקטין את החיכוך.
תדריך קצר, הנחיות בטיחות והצצה למסלול במפה הבהירו לי באחת שקצר זה לא יהיה, מאתגר - סביר להניח, וכיף - ברורררר, הרי בשביל זה אנחנו כאן. לרכוב בשבילים, להתענג על נוף וטבע ולאסוף חוויות. בהינתן האות הוזנקנו לדרך, ושיירה עליזה נעלמה בחמוקי המדבר כשהיא מותירה מאחוריה ענן אבק גדול. במהירות שבה עפנו לא היה רגע למחשבה, אלא צורך קיומי מיידי בהידוק הידיים לידיות והאגן למושב, בייצוב, בכינוס אברים ובשמירה על שלמות הגוף. עכשיו אפשר להתחיל ליהנות מהנוף, ואלוהים אדירים איזה נוף!
התחלנו את המסלול בדרך הפסלים, שיצרו אמנים מסלעי האזור. הדרך יוצאת ממצפה רמון ומתפתלת לאורך המצוק הצפוני של מכתש רמון לכיוון מזרח. המכתש הוא חלקת בריאה ייחודית, המכונה בגיאולוגית מכתש סחיפה, והוא גם הגדול בעולם מסוגו. אבל הניחו לרגע להסבר המדעי, ונסו לדמיין (מותר לרמות ולהציץ בתמונות) מרחבים פרוסים למרגלותיכם, שטופים שמש של בוקר, שקרניה הנוצצות מדלגות בין גבעות וגאיות. תארו לעצמכם את מנעד הצבעים והתצורות שהופכים את המכתש לפלא מתוצרת הטבע ואת האופק שמתעתע ומתרחק.
את כל זה בלענו כשעצרנו לתצפיות נוף הורסות מעל מעלה מחמל האימתני (בזכות שיפוע חד וקרקע רכה שמקשה את האחיזה) ובעקבותיו מעלה נוח (שעוד נכיר מקרוב). משם המשכנו על השבילים המסומנים דרך דארב אל-סולטן (היא שלוחת צלמון) מזרחה. החלק הראשון בשלוחה התחיל סביר, אבל הלך והסתבך. תוואי השטח היה ערמומי, וחלקלקותו ארבה לנו בכל פינה, מאיימת להכשיל אותנו במהמורות, בעליות חדות ובירידות שדמו יותר למשולש ישר זווית.
הדרך הקופצנית התפתלה והתעקלה, ובסיבובים החדים כבר דמיינתי את עצמי מתנתקת מבסיס האם ומושלכת אל סלעים ואל בולדרים. בעל כורחי ניסיתי להסתנכרן עם עופר, שגופו נע בכיוון הפוך לכוח הצנטריפוגלי, וכך מצאתי את עצמי מבלבלת את המפה הפוליטית שלי עם נטיות פעם לימין ופעם לשמאל.
כשגלשנו מהשלוחה לכיוון הערבה הגענו לאסופת מדרגות בסלע, הידועות כמעלה מרזבה. צלחנו אותן בבודדת - אחת-אחת, עם הנחיה ועם הכוונה, כדי לא לפספס את הקרקע. מיד אחרי מעלה מרזבה נפתח באחת נוף הערבה, והמם אותנו ביופיו. ים של חולות כיסה את הבקע בתוואי של נחל נקרות. כשירדנו אליו התחלפה הקופצנות הספרטנית במהלך של שיוט חולות קליל ונעים. הרוח אווררה הכול וליוותה את הזגזוג בחול הרך. בכניסה לאתר מואה - תחנה וחאן דרכים בדרך הבשמים בממלכת הנבטים בתקופה הרומית - עצרנו לאתנחתא, וגילינו שחם בערבה.
באוהל שהוקם לצורכי ארוחת צהריים, הרפינו שרירים, החלפנו חוויות והתמלאנו באנרגיה. בחזרה מערבה רכבנו על דרך הבשמים העתיקה, טיפסנו לכיוון חורבת קצרה, והתעכבנו לתיקון פנצ'ר כשאנו נפעמים מנופי הגבעות המחודדות שהותרנו מאחור. בהמשך התמזגנו שנית עם נחל נקרות והתגלגלנו בו כשמצדנו מצוקים גבוהים סוככים מעל. התגברנו על מכשולי סלע מאתגרים שאיימו עלינו לכלותינו, ודרך נחל ארדון וציר הנפט הגענו למעלה נוח.
הפעם היינו חלק מהנוף שנשקף אלינו כמה שעות קודם, וטיפסנו את המעלה כמו חרקים נטולי משקל סגולי. כשהשמש איימה להיעלם מעבר להרים, דהרנו בעקבותיה מתחרים ומתגרים בה - מי יגיע קודם. שובל הזהב שהותירה אחריה המנצחת, הנחה אותנו אל נקודת ההתחלה עייפים אך מה-זה מרוצים.
170 קילומטרים גמאנו ביום אחד, ואלה התקבצו לתואר הטיול הארוך ביותר של המועדון השנה. החבר'ה - מדושני עונג, רוויי אדרנלין וספוגי אבק - לא הפסיקו להלל ולשבח את המסלול העיקש (וכבר תכננו את המסע התזזיתי הבא), וכמובן את המכונות האגרסיביות. הטרקטורון של קאן-אם ניחן בכמה יתרונות מכניים שהופכים אותו לכלי תפלצתי, מהיר ועביר, שמספק את הסחורה בעיקר לחבורה שבה שולט הטסטוסטרון. באשר לי - הגעתי למסקנה שלראות את הגב של המדריך יום שלם זה נסבל, אבל היבלות שעיטרו את ידיי (למרות הכפפות), ושרירי הגב התפוסים - עדות למאמץ הפיזי שבאחיזה ובהתייצבות, גרמו לי לחשוב שאולי בפעם הבאה כדאי שכבר אנהג בעצמי במקום לשבת מאחור.