בשר תותחים

הנה זוג צעיר יוצא החוצה כעבור שלושת רבעי השעה. דקות ספורות חולפות והנה עוד שתיים, הפעם כאלה ששיבה לשיערן, חומקות בכבדות מדלת צדית. והיו עוד כמה שנעלמו כלא היו. לא חסרות הצגות שאנשים יוצאים בהן החוצה מבעוד מועד, אבל כשזה קורה באולמות גדולים יותר וביחסים מועטים בהרבה, הדבר כמעט ואינו מורגש. באולם מספר 4 של הקאמרי, שישיבה ממושכת בו גורמת געגועים לטיסת צ'רטר, כל גירוד בשורה השנייה מורגש גם בשורה השמינית. אפקט הפרפר ממש, וכשמישהו צובט כולם "מצטבטים", ונועצים מבטים, כולל השחקנים שניצבים במרחק נגיעה.

בלי להקל ראש בסבלם של הנמלטים ששילמו במיטב כספם על מנת להתבדר והתאכזבו, בי כל דלת שנטרקה דווקא העלתה חיוך קטן. לא משום שמחה לאיד חלילה, אלא משום שסוף-סוף מישהו ניאות לאתגר אותם, אותנו, לצאת מהאדישות המנוונת ולנקוט מחאה פעילה. כזו שעושה חשק לצאת לסופר ולא לקנות קוטג'. אחרי הכול, לו הייתה נחקקת המגנה-כרטה של דברי התיאטרון, היה נאמר בה מפורשות, בדיבר הראשון או השלישי, שתפקידו של התיאטרון הוא לעורר. בין למחשבה, בין לפעולה ובין למחאה - העיקר לעורר דבר מה רגשי, ולא להסתפק בישיבה על התוחעס פילה ולתקוע עוד נקניקייה, אם לשאול דימויים מעולמו הציורי של חנוך לוין.

המלחמה כעונת השנה

"שיץ", שלוין כתב תחת צלה הכבד של מלחמת יום הכיפורים ושהוצג לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1975, הוא מחזה מורכב שאינו מתעכל בקלות, גם בסטנדרטים של מחזות לוין. הוא מתחיל כסטירה משפחתית גרוטסקית ומצחיקה עד דמעות, שפורסת את קשייה של שפרכצי הבשרנית (עירית קפלן) למצוא חתן: "עשרים וחמישה סנדוויצ'ים עם נקניק אכלתי מתוך תיאבון, עשרה מתוך ציפייה ומתח ועוד חמישה ממפח נפש, ועכשיו אני מלאה אנרגיה. כולם רוקדים ואני מחכה".

הוא ממשיך כסטירה קיומית על-דורית. כדרכו של לוין, את הניתוח הוא מנהל ללא חומרי הרדמה או משכבי כאבים מכל סוג שהוא, אבל תוך השפרצות אדירות של הומור שחור. "עד היום אכלתי לפחות שש מאות פרות", אומר פפכץ (רמי ברוך), אביה של שפרכצי. "איפה הפרות? היה יכול להיות לי היום עדר, ואני מגיע לדרגה שאני שואל למה אני חי, או במילים אחרות, עם מה אני מת?".

"למה לי את כולה", כך החתן צ'רכס (אלון דהן) על שפרכצי. "היא מלאה שאריות, שני שליש מהאישה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת בתור בסיס ועליו ישר השדיים. שדחת. קציצת אישה של שלושה כדורי בשר".

והמחזה מסתיים בתהיות קיומיות מסוג אחר לגמרי, תוך מתיחת ביקורת פוליטית נוקבת על מקומה של המלחמה כאחת מעונות השנה בחברה הישראלית.

באותו שבוע שבו נערך תרגיל העורף עם שתי אזעקות ביממה אחת ברחבי המדינה, האזעקות שנשמעו בהצגה תפסו נופך אקטואלי, והזכירו שמה שהיה הוא שיהיה. "כבר מתחת לחופה ראיתי, אני לא הכלה היחידה לבעלי", כך שפרכצי. "מצדו השני, נועצת את ציפורניה, עמדה גם המדינה... היא הסתירה לנו את השמש ואת הכוכבים, היא חדרה לעינינו ולאוזנינו ולאפנו, היא חדרה לנקבוביות העור שלנו... באמצע החיים המייגעים באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה ולקחה את בעלי. עכשיו היא רוצה שאברך לה על המוות".

לסיכום, הבמאי יגיל אלירז מציג את לוין "כהלכתו". אמנם מעט צפוי ולא מאוד מאתגר את המיתוס מבחינה תיאטרלית, אבל ביצוע מהוקצע ומשוחק היטב, שיחד עם המוזיקה המקורית של אדי זיסמן האנרגטית שעל הפסנתר, מצליח אפילו לעורר. העיקר שלא תצאו באמצע.

"שיץ" מאת חנוך לוין, בימוי יגיל אלירז, תיאטרון הקאמרי במחווה לתיאטרון "מראה" קריית שמונה