"היי, אתה שם, ברכב, זה שמחטט באף. מתערב אתך שבשירביט תקבל את ההצעה הזולה ביותר" - אלה בערך מילותיו של תשדיר פרסומת המשודר חדשות לבקרים בתחנות הרדיו בישראל. "שירביט - אתך לאורך כל הדרך", מילות המוטו של חברת הביטוח. שירביט "כיכבה" לאחרונה במספר פסקי דין, שלא תמיד החמיאו לה ולהתנהלותה כלפי לקוחותיה.
מפסק דין חדש שיצא לאחרונה תחת ידיה של שופטת בית משפט השלום בנתניה, יעל קלוגמן, עולה כי לשירביט יש פרשנות מקורית לסלוגן "אתך לאורך כל הדרך".
אליהו אליהו הוא נהג מונית. בשנת 2003 הייתה המונית מבוטחת אצל שירביט. בספטמבר של אותה השנה הייתה המונית מעורבת בתאונה עם קטנוע, שהיה שייך לחברת "אלונוע השכרת קטנועים בע"מ".
גירסתו של אליהו היתה שבעת שהוא עצר לנוסע שסימן לו לעצור, הגיע הקטנוע במהירות מימינה של המונית, נדחק בינה לבין כלי רכב שחנה מימין ופגע במראה הימנית ובצד הימני של המונית. גם לקטנוע נגרם נזק.
ביקורת על התנהלות שירביט
לאורך כל הדרך טען אליהו כי רוכב הקטנוע הוא האשם בתאונה וכי עליו לשאת בתוצאותיה. ואכן, לאחר התאונה הסכימה "אלונוע" לשלם לאליהו בגין הנזק שנגרם למוניתו, והיא אכן שילמה למוסך את עלות התיקון.
לאור האמור, אליהו בחר שלא להפעיל את פוליסת הביטוח שלו בשירביט. משהמונית תוקנה על חשבון "אלונוע", הוא ראה בכך הודאה מצדה באחריות לתאונה, ומשנשלם תיקון המונית, הוא ראה בכך סוף פסוק.
והנה, רק בשנת 2008, 5 שנים לאחר אירוע התאונה, קיבל אליהו משירביט דרישה לתשלום סכום ההשתתפות העצמית, על-פי הפוליסה שלו, בגין התאונה הנדונה. בירור קצר העלה כי לאחר אירוע התאונה החליטה שירביט לשלם לצד השלישי (ל"אלונוע") את עלות הנזק שנגרם לקטנוע, וזאת בלי שהודיעה לו על כך ובלי לשאול לעמדתו ולהסבריו בנוגע לתאונה, כחובתה על-פי הדין.
אליהו נזעק וסירב לשלם את שנדרש ממנו. הוא חזר וטען, כי הוא לא היה אשם בתאונה, וכי לא היה כל מקום לכך ששירביט תפצה את "אלונוע" בקשר אליה. שירביט, מצדה, טענה כי מהדיווח שאליהו מסר מיד לאחר התאונה עלה כי הוא מכיר באחריותו לתאונה.
בפסק הדין בתביעתה של שירביט נגד אליהו, בה היא מתחה ביקורת על התנהלותה של שירביט לאורך ניהול המשפט, העלתה השופטת קלוגמן על נס את זאת שבמועדים שנועדו לכך שירביט לא הגישה משום מה את אותו הדיווח עליו היא סמכה את טענתה זו. רק בשלב מאוחר (מדי) הוגש הדיווח האמור.
"לא ראיתי בסיס לטענת התובעת כי על-פי דיווח זה היא הגיעה למסקנה כי הנתבע, ולא רוכב הקטנוע, הוא שאשם בתאונה", קבעה נחרצות. "לו היה תוכן הדיווחים הללו מצביע על אשם כזה, אפשר היה לטעון כלפי הנתבע, כי משנטל על עצמו את האחריות לתאונה - עליו לשלם את סכום ההשתתפות העצמית מושא התביעה", המשיכה. "אולם כאשר אותם דיווחים של הנתבע, מזמן אמת, מתארים את נסיבות התאונה, כפי שהוא טוען להן לאורך כל הדרך - אזי נשמטת הקרקע מתחת לטענה העיקרית... כאילו מדיווחו של הנתבע עצמו עולה אשמו בתאונה, ולפיכך אין לו להלין על כי התובעת נענתה לדרישתו של הצד השלישי ושילמה לו עבור נזקי הקטנוע", סיכמה.
קלוגמן לא הסתפקה בקביעה נחרצת זו והוסיפה וביקרה את שירביט על כך שלא הציגה בפניה את המוצגים הרלבנטיים אלא בשלב מאוחר מאוד, שלב ההוכחות במשפט. לדידה, לו היו מוצגים אלה מוגשים לה קודם לכן, "ספק אם היה צורך בישיבת ההוכחות".
על-פי קלוגמן, משנמצא כי מדיווחיו של אליהו עלה לאורך כל הדרך כי הוא אינו אחראי לתאונה, היה על שירביט להראות כי בטרם שילמה לצד השלישי בגין נזקיו בתאונה, היא יצאה ידי חובתה ליצור עמו קשר ולקבל את עמדתו בנוגע לכך.
היא הוסיפה וקבעה כי לא היה כל קושי לפנות אל אליהו ולקבל את עמדתו. היא גם העלתה את האפשרות,שלפיה שירביט הייתה יכולה לפנות אל סוכנת הביטוח של אליהו, אשר עמדה עמו בקשר רצוף. לו הייתה שירביט פונה אל אליהו או אל סוכנת הביטוח שלו, היה נודע לה כי "אלונוע" שילמה לאליהו בגין הנזקים שנגרמו למוניתו בתאונה. דבר זה היה מביא אותה, ככל הנראה, לדחות את דרישת "אלונוע" לשלם עבור נזקי הקטנוע.
שיהוי בפנייה לתשלום דמי ההשתתפות
"התובעת לא הראתה כי היא מיצתה, בחריצות סבירה, את הדרכים שעמדו לרשותה על מנת ליצור קשר עם הנתבע ולקבל את עמדתו לגבי נסיבות התאונה", סיכמה קלוגמן סוגיה זו.
או אז היא דנה בסוגיית השיהוי. שהרי פנייתה של שירביט אל אליהו לתשלום דמי ההשתתפות העצמית נעשתה כ-5 שנים לאחר אירוע התאונה, וכ-4 שנים לאחר שהיא שילמה ל"אלונוע" בגין נזקי הקטנוע.
"מדוע השהתה התובעת את פנייתה אל הנתבע במשך כ-4 שנים לאחר ביצוע תשלום זה? על כך לא ניתנה כל תשובה מטעם התובעת", התריסה קלוגמן.
היא הסבה את תשומת-הלב לכך ש"שיהוי זה גרם לנתבע נזק ראייתי ניכר: כאשר נדרש - כ-5 שנים לאחר התאונה - להתגונן מפני תביעתה של התובעת, הסתבר כי חברת אלונוע אינה קיימת עוד, ואין ניתן לאתר את אנשיה".
כך, לצד גירסתו הסדורה והאמינה של אליהו, מצאה קלוגמן, בצידה של שירביט, כי זו "נקטה... מחדלים אחדים: ראשית, היא לא פעלה כנדרש לבירור נסיבות התאונה עם המבוטח בזמן אמת, סמוך לאחר התאונה, וזאת למרות שהמבוטח (הנתבע) עמד, מצידו, בחובת הדיווח המיידי על התאונה ולמרות שלא היה לתובעת כל קושי לקבל דיווח זה מסוכנת הביטוח... שנית, התובעת נקטה שיהוי בן שנים אחדות בפנייתה אל הנתבע בעניין דמי ההשתתפות העצמית, ובכך גרמה לו, וגם לעצמה, נזק ראייתי של ממש. התובעת לא נתנה הסבר כלשהו לשיהוי ניכר זה".
לאור כל אלה, קלוגמן קבעה כי שירביט לא הוכיחה את זכותה לגבות מאליהו דמי השתתפות עצמית. זו החליטה לשלם ל"אלונוע" את נזקי הקטנוע בתאונה בלי שיצאה ידי חובתה, מכוח הדין, להודיע למבוטח (אליהו) אודות דרישת הפיצוי של הצד השלישי ולקבל את עמדתו לגבי נסיבות התאונה. כל זאת, שעה ש"אלונוע" עצמה הכירה באחריותה לתאונה ושילמה לאליהו בגין תיקון הנזקים שנגרמו למוניתו בעקבות התאונה.
"לו דאגה התובעת לברר את הנסיבות הללו בזמן אמת, ניתן להניח שהיתה דוחה את דרישתה של אלונוע", שבה קלוגמן ופסקה. "מחדליה של התובעת לא נגרמו בעטיו של הנתבע, שהוא מצידו עמד בחובת הדיווח כנדרש", חרצה ודחתה את התביעה.
את מורת-רוחה מאופן התנהלותה של שירביט, גם במהלך המשפט, היא ביטאה באמצעות פסיקת הוצאות ושכר-טרחת עורך דין בסכום גבוה יחסית לסכום התביעה. (תא"מ 23320-11-09).