האלבום הראשון שרכשתי בחיי היה הדיסק הכפול של המיטב של הדלתות, בהשראת אחותי האמצעית. זה היה בשדה תעופה בפריז, והייתי בת 11. שנה לאחר מכן, בבת מצווה, ביקשתי מההורים לראות הופעה של הדלתות. הם לקחו אותי לדיסניוורלד.
אתמול, 17 שנה מאוחר יותר, ראיתי הופעה של רובי קריגר וריי מנזרק, או בשפת העם - של "ההוא" ו"המי זה".
מנזרק הוא הקלידן של הדלתות. הוא וג'ים מוריסון נפגשו כשהיו סטודנטים לצילום וקולנוע בלוס אנג'לס מוריסון הקריא לו את השירים שלו, מנזרק זיהה את הפוטנציאל, ויחד הם צירפו את קריגר על הגיטרה, את ג'ון דנסמור על התופים והקימו את אחת הלהקות המשפיעות בעולם.
את מנזרק וקריגר אתם אולי לא מכירים בשמות, אבל בצלילים אתם מכירים אותם טוב מאוד. מנזרק מנגן את סולו הפתיחה ב-Touch me, והלחין עם מוריסון באופן פעיל את כל שירי הדלתות, אגב, לדלתות לא היה בסיסט, ומנזרק ניגן על הקלידים גם את תפקידי הבס. אגדה.
שמו השני של קריגר יכול להיות ליין הגיטרה ב-Spanish caravan שהוא דוגמה מובהקת להשפעות שלו מפלמנקו למשל, או הדרך שבה הצליח לתרגם את חוויות הל.ס.ד של הלהקה לתווי הגיטרה ההזייתיים ב-The end
ו-When the music's over ובעוד הרבה אחרים, והוא כמובן זה שכתב את הלהיט Light my fire.
הנגנים הללו הקימו לתחייה את מילותיו של המשורר הכי סקסי שהתארח על פני כדור הארץ, ונתנו את הטון הכל כך מוכר ואהוב. הם היו שם על הבמה בוויסקי א-גו-גו, יצרו את אלבום ההופעה הראשון במועדון המטריקס, הפסיקו את ההופעה בארנה בניו הייבן כשג'ים מוריסון נעצר על התערטלות בציבור, וגורשו גם הם מהתוכנית של אד סאליבן. בלעדיהם זה לא היה נשמע אותו הדבר.
לא חסכו בלהיטים
ההופעה שלהם אתמול הייתה מעולה. יותר מזה, היא הייתה מ-ע-ו-ל-ה! הסאונד היה נפלא, ההפקה נהדרת, כיסאות פלסטיק נוחים (על אף שאף אחד לא השתמש בהם), הסדרנים בכניסה עזרו למצוא את המקום המסומן, מחיר הבירות היה הוגן.
קריגר עלה עם מכנסיים של דגל אמריקה, מנזרק ניגן עם הרגל על הקלידים. הם דיברו עם הקהל לאורך כל ההופעה, שנמשכה שעתיים, שאלו איזה שירים אנחנו רוצים לשמוע. הם ניגנו את כל הלהיטים - light my fire, Riders on the storm, Whiskey bar את האהובים והמוכרים, את הפחות מוכרים, את היותר אהובים, והם עשו זאת עם המון אהבה למרות שהם מנגנים אותם כבר 50 שנה. הם ניגנו מדויק, הפגינו כישרון ומקצועיות, פרגנו לנגנים המצוינים שלהם והוכיחו שהם רוקסטארים בנשמה.
אבל מה שבאמת מעניין זה איך היה המחליף של ג'ים מוריסון - דייב ברוק.
ובכן, מוריסון היה איש המילים בלהקה, אמן המילה המדוברת. מנזרק וקריגר לא דרשו ולא נתנו לברוק להיכנס לנעליים לא שלו. הם בחרו זמר מעולה, חתיך, כזה שדי נראה כמו מוריסון, אבל אינו סולן. ברוק שר כפי שפיל צ'ן הבסיסט מנגן וטיי דניס המתופף מתופף - עושה את תפקידו ומפנה את הבמה לכוכבים האמיתיים של המופע. פרנר שר את השירים בדיוק כמו שהם, עם כל יההה, בייבי וליזרד קינג שמוריסון שר. הכול מדויק ואין מקום לשנות כלום במילים הקדושות של מוריסון. המחשבה הזו, הכל-כך נכונה, חסכה מאיתנו, ממנו ומהם הרבה מבוכה.
אתמול בהופעה של מנזרק וקריגר הרגשתי שלרגעים אחדים נקלעתי לקרע בזמן שהביא אותי ל-L.A של שנות ה-60, בדיוק להופעה של הדלתות.