הוצא מהקשרו

היא התקשרה אליי ממש כמה ימים לפני הסגירה.

"שמעתי שאתם מוציאים גיליון בנושא קשרים", אמרה. היא לא הייתה צריכה להכביר מילים. היא רצתה להיות בפנים, והאמת שזה הגיע לה. איך גונב לידיעתה הנושא, אם לא הייתה מקושרת היטב.

זה בדיוק העניין עם קשרים טובים ומתוחזקים. הם ישאירו אותך עם היד על הדופק, עם מינימום החמצות.

לא שאני מטיפה פה לתחזוקת קשרים, אני פשוט מתרשמת מהמיומנות הזו. מהאנשים שיודעים לעשות את זה. יצא לי להכיר כמה שועלי תחזוקה כאלה. הם יודעים את העבודה. הם יזהו את הדבר הזה שיגרום לך לשמור אתם על קשר, ולמרות שזה יכול להיות אינסטרומנטלי לחלוטין, ושקוף לך שהכול תועלתני, בשבילם זה עובד.

הם יודעים להגיח מולך בכנס ולהציג את עצמם, וכמובן לדחוף את כרטיס הביקור ולדאוג לעשות פולו-אפ למחרת. להתקשר עם המזכירה שלך ולקבוע קפה. לא משנה על מה. ואחר כך להעביר לך sms פידבק על כל דבר שעשית, וגם לשלוח לך מיילים ושוב לקבוע אתך צהריים. והם יגיעו לכל אירוע עסקי וחברתי, והם כמובן יארגנו משלהם כמה שרק אפשר, כי לך תדע.

אלה אנשי הקשרים. הם חיים מזה. הם שולחים את לחמם על פני המים ומצפים שיחזור מרוח בחמאה. הרבה פעמים זה מחפה על חוסר כישרון, אבל לפעמים זה הכישרון בהתגלמותו.

אז אני מלאת הערכה. ואיך לא אעריך. אני, שצריכה לרשום את רשימת החברות הקרובות שלי בפתקית קטנה על צג המחשב, כדי לא לשכוח להתקשר ולבדוק מדי כמה ימים מה קורה אתן. אחרת, בלהט אירועי היום, זה פשוט פורח מזיכרוני. וכבר חטפתי על זה לא פעם. אחר כך הייתי צריכה להילחם על שלום בית. מודה: לא טובה בזה. והיום, מצבי עוד הרבה יותר טוב מבעבר.

* * *

בשנות ה-20 המוקדמות, כשסיימתי את התואר הראשון, חשבתי שהגיע הזמן לחזור לעיתונות. לדהור מהספרה המקומונית לליגה הלאומית. חשבתי שזה יהיה לא רע להעיר לחיים איזה קשר משפחתי מוזנח שיש לי עם בן משפחה רחוק. הוא כבר חלש על תפקיד מפתח במשק, וגם לעיתונות היה לו חיבור ישיר. רציתי אינפוזיה הישר לעורק הראשי. זה היה קלאסי.

הוא דווקא אירח אותי מאוד יפה בלשכתו המפוארת. שוחחנו. הסברתי לו שאני רוצה להתקדם לעיתון ארצי. אמר שיבדוק. אושרי גאה בי. "זה גדול שיש קשרים", ציינתי לעצמי בסיפוק, ובכלל מה רע שיש לי כזה קרוב משפחה. ואיזה מזל שאני לא סתם כישרון אלמוני שייקח עוד שנים לגלות אותו. הנה - אני צועדת צעד ענק אל היכל התהילה.

עד היום, אגב, הוא לא חזר אליי בעניין הזה.

את דרכי בעיתונות הייתי צריכה לעשות בדרך האפורה, הארוכה והמייגעת. בלי שום הנחה. גם לא קטנה.

התחלתי מההתחלה.

אבל הדרך הולידה קשרים. חלקם מרתקים.

לא מזמן פנה אליי ההוא לנסות לראות איך אני עוזרת לו באיזה חיבור.

ואני, איך נגיד את זה, לא הייתי קטנונית.

* * *

לא אקטר פה שאני לגמרי לא בעניינים. הנה עובדה: הגעתי לאירוע של איש עתיר קשרים, ואליו הגיעו מוזמנים נרגשים מקושרים לרוב, חלקם אפילו "מרכזות" מהלכות. והאירוע היה באמת אטרקציה גדולה ואפשר היה לפגוש, איך קוראים לזה, את "כל העולם ונערתו", ואהבה ואושר גדול היו נסוכים על פני כולם.

ואז התפתחה העלילה, כי מצוהר צדדי הגיע לאירוע האיש הכי-מה-אני-אגיד-לכם. נתקלנו זה בזו וישבנו בצד לדבר עבודה. וככה, בעודו מדבר, החל להתנחשל גל הקרואים, נוטשים בלהט את מקום רבצם במרכז האירוע, כדרך עדר, כדי לתפוס מקום טוב לידו. קוראים לזה להתחכך. הם עשו מה שהישראלים יודעים הכי טוב לעשות: להגדיר את עצמם דרך הקשרים.

"זה דוחה, פשוט מגעיל", סינן לי ידיד בעודו עוקב אחרי הסטת המאמץ המלחמתי בשדה הקרב, כלומר השמחה המשפחתית.

והנה מתקרבת אשת חברה, ניגשת אליי לחיבוק של שלום, ואני קמה אליה. חיבקה, נישקה, כולם שמחים. וככה, בלי להתבלבל, היא זורקת את התיק והצעיף על הכיסא שלי, ליד ההוא. מנכסת לעצמה את הנדל"ן הקרוב ביותר האפשרי. מה אגיד לכם? חובבנית היא לא.

תגידו מרפקנית. אבל אני רואה מקצוענות. שהרי בפרפראזה על מרשל מקלוהן "הקשר הוא המסר", ואם יש קשר - יופע נא מיד. וקשרים, זאת יש לדעת, צריכים לא רק להיעשות, אלא בעיקר להיראות.

vered-r@globes.co.il