כמה שווה צחוק של שעה?

"למה את לא צוחקת?", מסתכל עליי בן זוגי בעוד הוא מתגלגל מצחוק. הוא נקרע, נשפך, מתפרע. "היי, זה מצחיק. איך את לא צוחקת?"

האמת? מתה לצחוק, אבל זה לא יוצא לי. אנחנו צופים ב"קצרים". דווקא לא רע בכלל. אני מציינת לעצמי שזה מצחיק, אבל בזה מסתכם העניין, לא מצליח לחלץ ממני הרבה יותר. אני תקועה עם הבעת ברירת המחדל שלי, ומתחילה להרגיש מין תחושה עצית צנונית. בואו נשים את זה על השולחן: יש את האנשים האלה, שכל הזמן מתפקעים מצחוק, ויש אותי.

אוטומט. פעם יצא לי לנסוע עם עורכת עיתון מסוימת לנסיעת עבודה לחו"ל. כל היום היא נקרעה מצחוק. לא משנה מה קרה מסביב, פרצי הצחוק הפרועים שלה השפריצו לכל עבר. מהצד, תאמינו לי, זה אפילו לא נראה דומה לחוש הומור, זה מנגנון פיזיולוגי לחלוטין. איזה קלקול בצופן הגנטי, או יותר בכיוון של בונוס, לעזאזל.

אצל החבר'ה האלה זה בילט אין. מנוע צחוק על אוטומט. מה רע? לצחוק זה יעיל פיזיולוגית ונפשית. וזה מתגמל מכל בחינה: זה גם משחרר אנדורפינים בגוף ומוריד הורמוני לחץ, מחזק את המערכת החיסונית, משפר את הזיכרון. ואתם יודעים מה? גם מוריד קלוריות. יש מי שחישב שצחוק של שעה שורף 500 קלוריות. זה כמו טיפול פסיכולוגי ומכון כושר ביחד.

אז מה אמור לעשות אותו חלק באוכלוסייה שלא קיבל את זה בערכת הלידה?

תרגול. בשביל זה יש קבוצות תמיכה, ותמיד יהיה מי שיידע לעשות מזה כסף. עובדה שקמה תעשיית צחוק שלמה, והיא צוחקת כל הדרך אל הבנק. כל הענף הזה, המדעי לכאורה, הוא יחסית די צעיר. יש לכם מושג כמה סדנאות צחוק קמו בעולם בעשור האחרון? אלפים. יש תרפיית צחוק וקואצ'ינג צחוק, אירובי צחוק ויוגה צחוק. בשורה התחתונה: ילמדו אתכם דרכים לתרגל צחוק בלי גירוי חיצוני. ובגדול: אם צריך - זייפו אותו. בסוף הוא יהפוך אמיתי. והמוח? מבחינתו גם המזויף מייצר אותו אפקט.

פעם. היו ימים, כשהיינו ילדים, שכל העסק הזה היה די פשוט לתפעול. צחקנו בחופשיות מתי שבא לנו. אבל מאז חינכו אותנו להיות נורא רציניים כל השנים. עכשיו, כשאנחנו רוצים לצחוק, לא תמיד אנחנו (אני ושכמותי) זוכרים איך מפעילים את זה.

אני זוכרת את עצמי בגיל 16 הולכת לראיין עבור העיתון המקומי. חמושה בהבעה רצינית להחריד, ידעתי באינסטינקט שזה עניין הישרדותי. כדי שיידעו שאני לא איזו תינוקת, אלא גברת עיתונאית. מאז כנראה נתקעתי עם זה.

אם לצחוק זה לא קל, אז מה יאמרו אלה שבחרו להצחיק, ועוד כמקצוע?

להצחיק. פתאום נהיה לנו שפע טלוויזיוני של מערכוני צחוק. אם תשאלו את זכייני הטלוויזיה, כשמנתחים את הרגלי הצפייה ההתפלגות דיכוטומית להחריד: תוכניות יחסים ורומנטיקה זה נשים, הומור - גברים. פלא שכל כך מעט קומיקאיות צמחו על המצע הזה? כשאת צורכת פחות הומור, איזה סיכוי יש שתחשבי עליו כעל קריירה.

המפנה. אבל הנה, גם זה משתנה. שמתם לב כמה קומיקאיות צמחו פה בשנים האחרונות? הדבר האחרון שאפשר להגיד על זה, שזה טבעי ומתבקש. קודם כל, כי זה כישרון נדיר לדעת להצחיק. ולעשות מזה קריירה זה בכלל שווה הצדעה. בטח כשאת אישה.

בראיון שנתן פעם ל"גרדיאן", אמר וודי אלן: "אני חושב שלהיות מצחיק איננו הבחירה הראשונה של שום אדם". מה שבטוח, זו הבחירה של 12 הקומיקאיות שמככבות אצלנו בגיליון. כל אחת מהן מגלה איזושהי אמת על המקצוע הלא שגרתי הזה.

אתם מחזיקים גיליון על מצחיקנים, אבל אל תצפו לצחוק.

אני לא צחקתי. אבל, אתם כבר יודעים, אני לא דוגמה. vered-r@globes.co.il