אז מה אם רואים לך

הוא היה המנהל השקוף ביותר במשק. אולי המנהל השקוף הראשון. הוא רצה לשתף, הוא הרשה לעצמו מה שרוב המנהלים לפניו לא העזו, לא חשבו שאפשר, לא האמינו שצריך.

כשאצל כל הקולגות שלו רוב האנרגיה גויסה כדי להסתיר, לכסות, להבליע, הוא פעל הפוך: פתח וחשף וגילה. הוא לא חשב שהוא עושה משהו הרואי.

אם ניקח עשור אחורה, אריק רייכמן היה הסמן הימני בשקיפות בעולם העסקים. לא פחד לדבר על כלום. המנכ"ל של תנובה, פוסט הסיליקון, ידע לדבר על עצמו בחופשיות, על החלקים הכי כמוסים כמעט.

תנובה נהנתה מפתיחות אגדית. אפילו את התוכניות העתידיות הוא לא טרח להסתיר. כשמוצר נכשל הוא לא ניסה לטייח. את המשכורת שלו הוא חשף, למרות שהוא ממש לא היה חייב. הוא ידע לתת אמון וקיבל אמון בחזרה. הוא לא פחד לתת למנהליו לדבר. חופשי.

הוא אוורר מידע וזה היה המסר שחלחל פנימה, אבל גם החוצה, לענף. משהו אצל האחרים התחיל להשתחרר בעקבותיו. המגמה הפכה ברורה: תחשוף, תגלה, תפתח חלון.

אי אפשר להישאר אדיש לקסם שיש באנשים שקופים. הם מעוררים בנו אמון, מייצרים עניין, מזמינים אמפתיה.

אז למה אנחנו פוחדים להיות שקופים? זה מתחבר לחרדה עמוקה ובסיסית: הפחד מאבדן שליטה, מהיות פגיעים. לחשוף את המחשבות שלנו? לא תודה. אם נשאר איזשהו חלק שאי אפשר להפקיע מאיתנו, עדיין, זה את המחשבות. למרות שלפי קצב התקדמות חקר המוח, גם זה לא יישאר עוד הרבה זמן מחוץ לזרועה הארוכה של הטכנולוגיה.

אז למה שנוותר על הנכס הזה, אם אנחנו לא חייבים? למה לשתף, אם אפשר לשמור את הקלפים קרוב לחזה?

אלא שזה כבר הרבה פחות תלוי בנו. העולם הופך מקום שקוף, אמצעי המדיה הופכים פולשניים מאי פעם, טכנולוגיות המדיה הופכות את היכולת למצוא מפלט בסגירותך כמעט לבלתי אפשרית. כך גם הרגולציה. כופים עלינו להיות שקופים יותר.

יש מי שאצלו הפחד משקיפות הוא פתולוגי. זה פחד אימתני, שמערער אותו לחלוטין. תאמר לו שקיפות, והוא יתחיל להזיע בכבדות, כאילו ביקשת ממנו לפשוט את בגדיו ולרוץ עירום ברחוב.

"אפילו לראות את התמונה שלי בעיתון גורם לי התקף חרדה", מספר לי מנכ"ל, שאי אפשר לחשוד בו ברצון חריג בהסתרה. להיפך. לא הקושי לחשוף מידע למתחרים מטריף אותו, "חשיפה פשוט עושה לי רע". קודמו בתפקיד, אגב, נטף אופוריה בכל הזדמנות שיכול היה לעלות על במה ולהראות את עצמו. האם ההימנעות גורעת מנכסיות המותג של הארגון? האמת, שכן. אבל מה לעשות? אישיות אי אפשר להשתיל. ופני הארגון הם הרי בבואה של מי שעומד בראשו.

אם תנסו את זה, תגלו שאסטרטגיה תקשורתית של שקיפות היא די מתגמלת. לאו דווקא אידיאולוגית. עניין של פרקטיקה פשוטה. אם יש לך גיבנת ואתה מראה אותה קבל עם, אף אחד לא יקפוץ ויגלה פתאום את הסקופ הזה. זה הרי עניין גלוי וידוע, אז מה העניין. לא פעם השטות הלא חשובה הופכת לכותרת גדולה רק בגלל שהוסתרה. עצם הגילוי נותן לה את הנפח.

אם הפחד משקיפות יכול להגיע לתהומות חולניים, הרי שגם שקיפות קיצונית יכולה לנשוק לפתולוגיה. ראו מה קורה כשהמציצנות פוגשת את האקסהיביציוניזם, בעיקר בתרבות הריאליטי והדוקו-ריאליטי. התוצאה היא על גבול הפרברסיה, אבל גם סטייה היא עניין של הגדרה. האח הגדול הוא לא רק בטלוויזיה. נוצרת נורמה חדשה ולגיטימציה של פתיחות וחשיפה שלא נתקלנו בה בעבר. גם אם יש מי שמעקם את האף ("מה כבר נשאר? הכול פרוץ. מחטטים בתוך הנפש בצורה מביכה"), הרייטינג מדבר בעד עצמו. אז הבו לנו גירויים חדשים ורק תעלו את הרף, בבקשה. ותזרימו כמה שיותר מתנדבים שיעשו לנו שיקוף טוב של עצמנו דרך השקפה של עצמם. עכשיו כבר לא נסתפק בפחות מזה.

אני אישית, מצליחה לגבש אוטומטית דעה לא אוהדת על מי שמתקשה להיפתח, שמדבר איתי בפורמט דיפלומטי של דובר צה"ל. אתה אומר רק מה שצריך לומר, נסגר, ופוטר אותנו באמירות סתמיות, כלליות? אתה ישר חשוד בעיניי, או במקרה הטוב - משעמם. מה אתה מתאמץ להסתיר, בחייך?

הציות הזה להתניה התרבותית ש"יש דברים שלא אומרים", יש דברים שלא מראים, ובמיוחד לא בעיתון, הופך ארכאי.

ואם יש לך מה להסתיר, אולי תשקיע בזה מחשבה מראש. כדברי המשורר: אל תגיע למקומות שלא תוכל לשאת אם יתגלו.

vered-r@globes.co.il