קווים לדמותו של המנכ"ל העברי בעת החדשה

לא נכחד, הדירוג השנתי הוא טעון. טעון בגלל עצם העיסוק בדמויות נבחרות, דירוגן, וכמובן הכתרת איש השנה (על הרציונל של הפרויקט, ראו עמוד 12).

השנה עשינו את זה עוד יותר מורכב. לצד הפרשנויות המלומדות, התעקשנו לערב באופן אקטיבי את המשתתפים, את האנשים שמופיעים בדירוג. צילמנו אותם, ראיינו אותם, ולא ויתרנו להם כשביקשנו שיבחרו בעצמם את איש השנה שלהם.

ההתעקשות שלנו גבתה מאמץ. אבל היא גם מציפה את השינוי החד שחל אצל איש העסקים הישראלי הבכיר.

תראו אותו. הוא הגיע לפה בשביל העסקים, הניהול, התשואות, הרווח. אבל בלהט ההתפתחויות של השנים האחרונות, הוא הפך לאייקון תרבות. תרבות שמפנה כתף קרה לאתוס הציוני, ובמקום זאת מקדשת את הכסף.

תשכחו ממה שידעתם על המונח המיושן הזה "איש עסקים". עכשיו הוא "מנהיג עסקי".

ככזה הוא נדרש לעמוד ברף הרבה יותר גבוה. רמת השקיפות שמצפים ממנו היא גבוהה מאי פעם. ומכאן - אתיקה ברמה אחרת לגמרי מכפי שנדרש לה בעבר. וההחצנה, הוי ההחצנה. פרטיותו מופקעת, מרצון או מכורח.

בעידן של היעדר בידול בין חברות ומוצרים, שבו כל הידע והמשאבים נגישים, המנכ"ל העברי צריך לייצר יתרון. הוא עצמו הסיפור של הארגון. אין לו פטנט מובטח שאינו בר חיקוי, הוא צריך במו אישיותו לנפק את הבידול. להיות הגנרטור שמניע את הדרך שבה יתייחסו לארגון שלו. לא רק הלקוחות בחוץ, גם העובדים שלו. הם אלה שיביאו אותו להגיע לפונקציית המטרה: הרווח.

פלטפורמות התוכן הכלכלי שהולכות ומתרחבות להיקפים כמעט מפלצתיים, יחסית לגודל השוק, דורשות את ליטרת הבשר שלהן. כמו הצמח בסרט "חנות קטנה ומטריפה", הן דוחקות: Feed me.

אבל זה עוד יותר מסובך. זה מעגל של פידבק שמאיץ את עצמו. כי מהו החומר שעליו בנויה תעשיית התוכן הקדחתנית הזו? הוא. המנכ"ל העברי.

אז היום אנחנו יודעים עליו די הרבה. עם מי הוא מסתחבק ואצל מי הוא מתארח, לאיזה חתונות הוא הולך, איפה הוא בחופשה ומה הוא אוהב לאכול, מתי הוא מזניק את המטוס הפרטי שלו או סתם מנסה כוחו בטיס חובבני, אילו ספרים הוא קורא, מה הדעה הפוליטית שלו ועם איזה מיסטיקן הוא מתייעץ.

הוא חייב לארגן לעצמו דעה בכל נושא. אלה הדרישות החדשות. הוא הרי מנהיג עסקי. הוא חייב להיראות עמוק יותר מסתם איש עסקים, שכל עיסוקו בהגדלת הרווחיות.

עכשיו הוא גם פרפורמר. אין מצב שלא יביא שואו חזק בכנס שאליו הוא הוזמן לדבר. ויחד עם אינפלציית הכנסים, כך מתרבות ההזמנות. הוא צריך ללטש את כישורי הרטוריקה שלו. הוא גם חייב ללכת לאירועי התרמה ולהפגין נדיבות, אחרת יוקע מהקהילה. למחרת הוא יראה את תמונתו מתנוססת בעיתונים בערב ההתרמה וינשום לרווחה. הנה עבר גם את זה בשלום.

אז מתי נשאר לו זמן, למנכ"ל העברי? הוא צריך להתכונן לנאום שלו בכנס, והופ, לרוץ חסר נשימה לכנס הבא, לראיון בעיתון, לאירוע ההתרמה היומי, לתדרוך העורכים. והנה הוא רואה שהמתחרה שלו גונב לו את הבמה, והלך לו היום. הוא חייב לתת קונטרה.

אז הוא חייב יחצן ויועץ תקשורת ולוביסט, ושלא תשאירו אותו בלי מנהל משברים. הוא גם צריך לעשות משהו עם איך שהוא נראה, הרי בערב כשיגיע לאירוע מיד תסתער עליו עדת צלמי פפראצי. רוק סטאר.

ובתוך כל מהומת האלוהים הזו, מתי נשאר לו זמן לעבור על הדוחות, לראות מה קורה בעסק, לנהל ישיבות אסטרטגיה, אולי לקפוץ לשטח כדי לבדוק מה קורה עם המכירות.

פעם הוא היה מגיש מאזן ובזה היה נגמר העניין. הוא היה נשפט על פי התוצאות העסקיות. היום? תשכחו מזה.

היום יש פרסונה שצריך לתחזק.

והרף עולה כל הזמן.

פעם גם הסכסוכים נסגרו בתוך הבית. היום הכול בחוץ, בעיתון. זה חלק ממגמת ההאנשה של הנרטיב הכלכלי. פעם זה היה שטראוס שיוצאת נגד שופרסל. היום זה עופרה נגד נוחי. זה כבר לא הסיפור של הפירמות, הכול אישי. שם הרייטינג.

והמנכ"ל העברי? מותש.

והנה עכשיו, פה, הוא צריך להגיע במיוחד ולהתייצב לצילומים לא שגרתיים. העניין בו צמח לממדים שלא הכרנו. כי הוא לא סתם איש עסקים. הוא אייקון תרבות.

ריסקפט.

vered-r@globes.co.il