כשאריק טורק את הדלת

אם היו נחוצות עוד הוכחות, הנה השבוע חזרה והתחוורה המידה שבה הפוליטיקה של שנת בחירות משתקת את ממשלת ארה"ב.

זו אינה תלונה חדשה. חכמי וושינגטון מתלוננים זה שנים על "השיתוק" (תרגום לא מילולי של gridlock), זאת אומרת חוסר היכולת של המערכת האמריקנית להניב תוצאות חד-משמעיות, בייחוד בזמן משבר. בפילוסופיה של הממשל, התוצאה הזו מתוארת כמנגנון של "ריסון ואיזון". כמובן, טוב לרסן וטוב לאזן, אבל ממשל תקין אינו יכול להיות מיוסד על נטרול מתנגדים ועל צינון להט. הוא תלוי ביכולת להחליט החלטות קשות, מפעם לפעם.

אפשר לדבר באריכות בשבח השיטה הדו-מפלגתית, ולמנות את יתרונותיה על פני מערכת מפוצלת ורבת מפלגות. אבל במערכת דו-מפלגתית הרבה יותר קשה להקים קואליציות. כאשר מפלגה אחת שולטת בבית הלבן, ומפלגה אחרת מכוונת את הקונגרס, תהליך קבלת ההחלטות מועד להאטה, ולפעמים לעצירה מלאה.

הוסיפו לזה את לוח השנה: הבחירות לנשיאות אמנם יהיו רק בעוד 16 חודשים, נובמבר 2012, אבל מערכת הבחירות כבר נמצאת בעיצומה, בוודאי בתוך המפלגה הרפובליקנית. שם מתנהלת מלחמת אזרחים על אש קטנה, העומדת לגדול; ולשום טוען למועמדות אין יתרון מכריע.

לנשיא אובמה אמנם אין מתחרים ישירים בתוך מפלגתו, ורק מכת ברק פתאומית תמנע אותו מלזכות במועמדותה. אבל אין זאת אומרת שהוא פטור ממאבק פנימי. לפתחו רובצת הסכנה הגוברת של ניכור תומכיו המוקדמים ב-2008. הוא זקוק להם במישור המקומי, כדי לעורר התרגשות, כדי להשתתף באסיפותיו, כדי לחלק כרוזים, כדי להוציא מצביעים אל הקלפי.

ימינה - ואחר כך שמאלה

כרגיל בפוליטיקה האמריקנית, ואולי הפעם יותר מכרגיל, בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות הטוענים לנשיאות עוסקים בחיזור קדחתני אחרי המצביעים "הרעיוניים".

ריצ'רד ניקסון הסביר פעם, שמועמד רפובליקני פונה ימינה בזמן מערכת הבחירות המקדימות. במקדימות יש משקל יחסי גדול במיוחד למצביעים, החדורים אמונה בעקרונות עקרונות היסוד של מפלגתם.

בבוא הבחירות הכלליות, אמר ניקסון, המועמד צריך לפנות שמאלה, מפני שכדי לנצח בזירה הארצית עליו למשוך קולות מתונים ומהססים. כיוצא בזה אצל הדמוקרטים: שמאלה במקדימות, ימינה בכלליות.

כוחו של ההיגיון הזה יפה לא רק לאמריקה. אבל באמריקה הוא מגיע אל שיאים קטלניים, בגלל התארכותה הבלתי נסבלת של עונת הבחירות. טוענים רפובליקניים רואים את עצמם נאלצים לעשות פוזות, להרים את הקול, להשתמש בסימני קריאה, כדי לשכנע את המיעוט המצביע שהם ראויים להיחשב ל"שמרנים פיסקליים", או ל"שמרנים חברתיים", או מוטב גם פיסקליים וגם חברתיים. ואם במקרה הימים הם ימי משבר לאומי, ושלומה של אמריקה מצריך פשרה בין שני הקצוות האידיאולוגיים, אז מה אפשר לעשות.

הימים הם אמנם ימי משבר: משבר כללי, שבו אמריקה מתקשה להיחלץ מתוצאות ההתמוטטות הפיננסית של ספטמבר 2008, ומאבדת את ביטחונה העצמי (62% מן הנשאלים בסקר דעת קהל אחרון השיבו בחיוב על שאלת שבשבת הרוחות הקלאסית, "האם אמריקה מתקדמת בכיוון הלא נכון"); ומשבר מיידי, זה הנוגע לתקרת האשראי של הממשלה הפדרלית. בעוד שבועיים יתנגש ראשה של הממשלה בתקרה הקיימת, קצת יותר מ-14 טריליון דולר. הגבהת התקרה נעשתה כדור-המשחק בהתגוששות בין הקצוות. התוצאה היא משא ומתן עקר בין הנשיא ליריביו הפוליטיים וטריקת דלתות.

אגב, טריקת דלתות אינה לשון השאלה. האיש מס' 2 במדרג הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, אמנם יזם יציאה מופגנת מחדר הדיונים, פעמיים. קנטור, בן 48, היהודי היחיד בסיעה הרפובליקנית (בין הדמוקרטים יש 24 יהודים), הוא גיבור היום אצל הימין הנוקשה של מפלגתו. שאיפותיו האישיות אינן מוטלות בספק, הוא אמנם סגנו של המנהיג הרפובליקני, יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר, אבל חיכוכיו עם ביינר הם שם דבר.

שני טריליון, ארבעה טריליון

הרפובליקנים הודיעו מלכתחילה, תיכף לניצחונם המוחץ בבחירות אמצע-הקדנציה של נובמבר שעבר, כי הם יסרבו לחתום על המחאות ריקות. תקרת האשראי תוגבה, הם הודיעו, רק אם הממשל יסכים לקיצוצים מפליגים בהוצאותיו. המספרים שהוזכרו נעו משניים עד ארבעה טריליון דולר בעשר השנים הבאות. גובה הקיצוצים הנדרשים מחייב פגיעה בתכניות הזכאות הגדולות: הביטוח הלאומי, והביטוח הרפואי לקשישים ולמעוטי יכולת.

הנשיא בילה את שתי שנותיו הראשונות בבית הלבן ברפורמות רדיקליות שזיכו אותו בתואר האי-כבוד "סוציאליסט" ובהשוואות עם מאו צה טונג. בימים האלה הוא מנסה לעקוף את הרפובליקנים מצד ימין, אסטרטגית או טקטית. הבה לא נסתפק בקיצוצים של שני טריליון דולר, הוא הכריז בשבוע שעבר. הוא מציע קיצוצים של ארבעה טריליון, ובלבד שהרפובליקנים יסכימו "להגדיל את ההכנסות", זאת אומרת להטיל מסים על העשירים, ולסתום פרצות בחוקי המס הקיימים.

רק זה היה חסר לאריק קנטור ולחבריו. ג'ון ביינר אולי היה מתפשר, אבל הרדיקליזציה של מפלגתו בלמה אותו. "אנחנו נסרב בהחלט להטיל מסים על אלה היוצרים מקומות עבודה", הוא אמר. זה היגיון רפובליקני רב ימים: המגזר הפרטי משלם הרבה יותר מדי מסים, ככל שישלם פחות כך יגדלו יכולתו ורצונו להשקיע יותר ביצירת מקומות עבודה. כאשר האבטלה מקיפה כמעט עשירית מכוח העבודה, זו טענה כבדת-משקל.

חוץ מזה שמבקריה מראים, כי התאגידים הכלכליים הגדולים דווקא מרוויחים יפה (ומועילים למדדי הבורסה), אבל הם מעדיפים ליצור מקומות עבודה במזרח אסיה, לא בארה"ב.

התכסיס של מיץ'

השבוע השתררה סוף-סוף בוושינגטון ההכרה, שאין כל סיכוי לפשרה. מנהיג סיעת המיעוט הרפובליקנית בסנאט, מיץ' מק'קונל, מן המחוקקים החריפים ביותר בקונגרס, הודיע שבעיותיה הפיננסיות של ארה"ב לא ייפתרו "כל זמן שברק אובמה יהיה נשיא".

להלן שלף מק'קונל ארנב מן הכובע: אם אובמה רוצה להגביה את התקרה, ואם אין מנוס מלהגביה, אז שאובמה יקבל עליו אחריות בלבדית. הוא מציע שלנשיא תינתן הסמכות להגביה את התקרה בשלבים, 2.5 טריליון דולר בסך הכול, עד סוף 2012.

ומה יקרה אז? מק'קונל מקווה שאז יושבע נשיא רפובליקני. הוא גם מקווה שהטלת האחריות על כתפי הנשיא תבטיח שהוא לא יהיה עוד נשיא. זו הצעה סנסציונית, והיא העתיקה את נשימתה של המערכת הפוליטית. אף כי מניעיה שקופים, היא אולי הדרך היחידה למנוע משבר פיננסי העלול לפגוע באופן חסר תקדים בדירוג האשראי של ארה"ב.

לא ברור כלל איך יגיב האגף הרדיקלי של הרפובליקנים, זה המזוהה במידה רבה עם תנועת "מסיבת התה", שהנהיגה את ההתקוממות האלקטורלית נגד הנשיא בשנה שעברה. צירת הקונגרס מישל באקמן, הנושאת את דגל "מסיבת התה" במערכת הבחירות המקדימות, הכריזה שהיא תתנגד לכל הגבהה של התקרה, יהיה אשר יהיה. סקר דעת קהל חדש הראה אתמול שהיא עלתה למקום השני בהתמודדות הרפובליקנית על הנשיאות. 14% תומכים במועמדותה לעומת 25% התומכים במושל לשעבר מיט רומני. באקמן, אם תנצח, תתקשה לסגת מן הימין שמאלה, ברוח עצתו של ניקסון. ברק אובמה יוכל אז להודות לה בנאום השבעתו, בינואר 2013.

כל החיזיון הזה מדכדך למדי. אמריקנים התרגלו לחשוב את עצמם לאנשים פרגמטיים. בוושינגטון, בעיצומו של קיץ בלתי נסבל, פרגמטיות אינה מטבע עובר לסוחר.