ההדחה של ארגנטינה לפנות בוקר (א') ברבע גמר הקופה אמריקה בידי אורוגוואי, דווקא בטורניר שאירחה על אדמתה, כמובן גרמה לשוק טוטאלי לכל המעורבים בדבר. השחקנים ירדו מהמגרש שפופים, במיוחד קרלוס טבז, שהחמיץ פנדל בדו-קרב שנערך בתום 120 דקות. חלק מהאוהדים ביציעים בסנטה פה מיררו בבכי. בסקר של האתר "קלרין" (עם מעל 5,000 מצביעים נכון לשעת כתיבת שורות אלו) טענו 88% שקופה אמריקה 2011 הוא כישלון עבור ארגנטינה. שלא לדבר על הכותרות בעיתונות הארגנטינית הבוקר, שכאילו נלקחו מתבוסה צבאית כבדה במערכה על איי פוקלנד: "כישלון לאומי" ("אולה"); "החלום מת" ("קלרין"); "מותה של תקווה" ("לה נסיון").
האכזבה בארגנטינה לא נובעת רק מהתוצאה הסופית וגם לא מהעובדה שהטורניר נערך על אדמת ארגנטינה, אלא גם מהדרך: בארבעה משחקים בקופה השיגו ה"אלביסלסטה" ניצחון אחד בלבד, וגם הוא על נבחרת ילדים קוסטה-ריקנית (גיל ממוצע 22).
רק שכל הדיכאון הזה היה יכול להימנע, או לפחות להתפרץ במינונים נמוכים הרבה יותר, אם ארגנטינה היתה קצת יותר מודעת לעצמה. אם ההיסטוריה היא מדד למשהו, אז ברור שארגנטינה היא לא מעצמת הכדורגל שהיא מתיימרת להיות: מילא שהיא לא זכתה בקופה אמריקה מאז 1993, וב-52 השנים החולפות הניפה את הגביע הזה רק פעמיים; גם במונדיאלים ארגנטינה היא מפסידה סדרתית: התכולים-לבנים לא הצליחו לעבור את שלב רבע הגמר בחמשת המונדיאלים שהתקיימו מאז 1994, וכשכבר זכו בגביע העולמי בעבר היותר רחוק, זה קרה תחת נסיבות מעוררות מחלוקת (ב-1986 זה התרחש תודות ל"יד האלוהים" של מראדונה וטעות השיפוט הגדולה בהיסטוריה של המשחק; ואת התוצאה של 1978, בטורניר שנערך בארגנטינה, סידר לנבחרת משטר החונטות, בשערוריית השחיתות הגדולה בהיסטוריה של המשחק).
את העובדה שארגנטינה לא עומדת בציפיות שמעמידים לה בבית במשך עשרות שנים רצופות, כבר אי אפשר להסביר בחוסר מזל מתמשך. כנראה שארגנטינה היא פשוט אומה שטובה הרבה יותר בניפוח בלונים מאשר בכדורגל.
***
הציפיות של הארגנטינים מהנבחרת עלו מדרגה בשנתיים האחרונות, במקביל לעלייה המטאורית של ליונל מסי. ההיגיון הוא פשוט: פעם היה לנו שחקנים טובים כמו קרספו ובטיסטוטה, היום יש לנו את אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק. זה אמור להספיק כדי לקחת תארים בינלאומיים. אבל הנה עוד בלון מנופח תוצרת ארגנטינה, שהוא תולדה של הנחת יסוד שגויה, לפיה יש כיום קשר כלשהו בין כדורגל מועדונים לכדורגל בינלאומי.
הקשר הזה היה קיים פעם, אבל עכשיו הוא כבר לא אתנו. זה לא באמת מפתיע שמסי, מכונת השערים של ברצלונה (53 גולים העונה ב-55 משחקים) לא הצליח לכבוש ב-16 משחקים רשמיים רצופים עבור נבחרת ארגנטינה (שנתיים וחודשיים ללא גול בינלאומי), כשגם בטורניר הזה הוא לא מצליח לייצר אפילו שער אחד בארבעה משחקים. למה זה קורה? כי מסי משחק בברצלונה תחת שיטת משחק סדורה שתכנתו לו אל תוך הראש כבר כשהגיע למועדון כילד מרוסאריו. בנבחרת הוא צריך כמעט בכל משחק להסתגל לשינויים. כמו שאמר מאמן ארגנטינה, סרחיו באטיסטה, לאחר שנשאל האם ארגנטינה תנסה לשחק בשיטה דומה לזאת של ברצלונה, כדי להקל על מסי: "אל תצפו מהשחקנים לבצע ב-20 יום של עבודה בנבחרת טקטיקה שבברצלונה מתרגלים כבר 20 שנה".
הקשר בין כדורגל מועדונים לכדורגל בינלאומי היה קיים פעם, בימים בהם שחקנים יכלו להביא מלוא עוצמתם הפיזית לטורנירים הבינלאומיים שנערכו בקיץ. כשדייגו מראדונה זכה עם ארגנטינה במונדיאל ב-1986, הוא עשה את זה אחרי עונה שבה הופיע ב-35 משחקים בלבד במדיה של נאפולי. ההתנפחות המבהילה של מפעלים כמו ליגת האלופות, גרמה למועדוני כדורגל לקיים הרבה יותר משחקים. מסי, כאמור, סיים את העונה הנוכחית עם 55 הופעות במדיה של ברצלונה. בניגוד למראדונה ב-1986, מסי הגיע לקופה אמריקה ב-2011 כשהוא מפורק פיזית, שחוט ושחוק משנת כדורגל ארוכה.
***
אבל מכות המוות של כדורגל הנבחרות הגיעה בעיקר בגלל עידן הכסף הגדול של הענף, שיחד עם חוק בוסמן שאפשר מעברים קלים יותר של שחקנים בין קבוצות, ויחד עם מכסות הזרים בכדורגל האירופי שממשיכות לעלות מדי שנה, עיקרו לחלוטין את המשמעות המקצועית של הכדורגל הבינלאומי. תחשבו על זה ככה: לבאטיסטה יש מאגר של בערך 50-60 שחקנים פוטנציאליים ילידי ארגנטינה, שמספיק טובים כדי לקבל זימון לנבחרת שלו; לפפ גווארדיולה יש בברצלונה תקציב רכש ענק ומותג מעורר השתאות מאחוריו, שמאפשרים לו להביא למועדון בערך כל שחקן בעולם שהוא רק רוצה.
במילים אחרות, הנה הבעיה הכי גדולה של נבחרת ארגנטינה ושל מסי: צ'אבי, אינייסטה ודויד וייה מחזיקים באזרחות ספרדית.