לרגע התחפש לו הדיפלומט הוותיק אלון ליאל למעין שילוב של איל פלד ומודי בר-און ויצא לספר על דרום אפריקה של תקופת המונדיאל (2010), משל עזבנו ל-20 שנה מדינה שבה התרחש מאורע דרמטי, נפילת משטר האפרטהייד, ועתה שבנו לבדוק מה עלה בגורלה.
בתור שגריר לשעבר שם וכמי שסיפורה מלהיב ומרתק אותו, ליאל הוא מהטובים בישראל, אם לא הטוב ביותר, כדי לספק לנו עדות זו. ספר זה מעניין גם על רקע ההשוואות התכופות של ישראל למשטר האפרטהייד, נושא שעוד נשוב אליו.
ספורט ופוליטיקה (ובפרט כדורגל) הלכו יחד תמיד, אבל ספק אם היה מקרה שהכדורגל ביקש לתפוס בו מקום כה חיובי בהקשר הזה, הפוליטי. כמו משטר פוסט האפרטהייד, גם המונדיאל היה אתגר שלרבים היה ספק אם המדינה הזו תעמוד בו. או כמו שאמר זאת מייקל כץ, מהמארגנים של האירוע: "מיתגנו את דרום אפריקה מחדש. החזרנו לעם הזה את האמונה ביכולתו".
כמו כץ, גם ליאל הוא אופטימיסט גדול בנוגע למהפך שעברה דרום אפריקה. האיש מזדהה עם המדינה בגרסתה החדשה, למרות שישראל, אותה ייצג שם בעבר כשגריר, סחרה במרץ עם משטר האפרטהייד המשוקץ. אף שהוא מכיר ומתאר גם את הקשיים, קשה לדעת אם ליאל לא מייפה קצת את המציאות. השורה התחתונה מבחינתו היא חיובית. אולי בלי אותו ייפוי, השורה התחתונה הייתה אחרת.
סיפור שמייצג את הצד החיובי של מה שקורה בדרום אפריקה התרחש זמן קצר לפני המונדיאל ונגע לקבוצת הרוגבי של פרטוריה, שעמדה להשתתף באליפות העולם של הענף שהתקיימה במדינה. פיפ"א הודיעה שהאצטדיון משוריין לצרכי המונדיאל ועל הקבוצה למצוא מקום אחר למשחק. הסערה גדלה עוד יותר כשנפלה ההחלטה שהאירוע יתקיים דווקא באצטדיון אורלנדו שבמרכז סוואטו, המאוכלס בשחורים. אוהדיה האפריקנרים (הלבנים) של הקבוצה לא האמינו שזה קורה להם. "ישחטו אותנו שם", הם אמרו. אבל כשהאוהדים הגיעו, הם גילו שסוואטו לבשה לכבודם חג. תושביה פתחו בפניהם את בתיהם וליבם. אה, וגם הקבוצה שלהם ניצחה. שבירת קרח של ממש.
והנה עוד הפתעה מסוג זה: המונומנט לזכר ראשוני החלוצים הלבנים, שתמיד סימל את הצדק לגישתם ואותם יפי הבלורית והתואר גרסת שלטון האפריקנרים, נראה מרשים מתמיד וקבוצת נערים ונערות שחורים אף שומעת שם הדרכה. מיזוג תרבויות, גרסת דרום אפריקה.
אבל דרום אפריקה החדשה אינה רק מדינה בה הלבנים והשחורים מתקרבים. היא גם מדינה של אפליה מתקנת נגד לבנים, בקבלה לעבודה למגזר הציבורי למשל, או בנבחרת הרוגבי, שם מחויב המאמן לשתף גם שחקנים שחורים, אף אם הם לא מספיק טובים.
רוברט מקברייד הוא דוגמה לאפליה מתקנת, שכמו בתחומים אחרים, לעתים היא מתקנת ולעתים מקלקלת, אבל מקרהו גם מלמד על בריתות מפתיעות במציאות שנוצרה. כפעיל צעיר בקונגרס הלאומי האפריקני, הוא הניח ב-1984 פצצה בפאב שקטלה שלוש נשים ופצעה עשרות נוספים.
25 שנה מאוחר יותר, כדמות מכובדת במשטר החדש, אחד העיתונים כינהו "רוצח". מקברייד תבע את העיתון בטענה כי מאחר שהוא קיבל חנינה במסגרת ועדת האמת והפיוס שקמה עם נפילת משטר האפרטהייד, אין הצדקה לקרוא לו בכינוי זה. אבל כך, לפי אותו עיקרון, הרי גם נמחקים פשעי האפרטהייד. והנה פתאום, לוחם האפרטהייד בעבר מצא עצמו כשאלפי פעילים שחורים תומכים בערעור על פסק הדין שקבע כי אכן אסור לכנותו רוצח.
מי שמדבר בקול כנגד אפליית המיעוט הלבן הוא לא אחר מאשר פרדריק דה קלרק, נשיא המדינה שסיים את משטר האפרטהייד. הוא קובל גם על מה שהוא רואה כחוסר המנהיגות של הנשיא הנוכחי וטוען כי זה הורס את "רוח מנדלה" המקרבת בין הלבנים לשחורים. מנגד, החברות הגדולות הן עדיין ברובן בשליטת לבנים, מה שגורם לכך שבתחומים מסוימים דווקא השחורים הם אלו שעדיין מקופחים.
למי שמתעניין, הדעות בדרום אפריקה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני קיצוניות מאי פעם. ברשות הם הצליפו בזמן המונדיאל על שהיא העדיפה מו"מ עם ישראל על-פני קירבה עם חמאס. על כך בכיר הפת"ח, סאיב עריקאת, אמר להם: "אל תהיו יותר פלסטינים מהפלסטינים". ולמה באמת הדרום אפריקנים נוקטים בעמדות יוצאות דופן אלו? כי שם כה חזק הדימוי של ישראל בתור מדינת אפרטהייד. בהתאם, הרשות הפלסטינית נתפסת כמשת"פית של האפרטהייד בעוד חמאס מתויג כמי שנלחם באפרטהייד, ממש כמו הקונגרס הלאומי האפריקני בזמנו.
ולסיום, בחזרה למונדיאל, ראוי לתהות האם אין הגזמה מצד המחבר והדוברים שהוא מביא, בהענקת משמעות כה גדולה למונדיאל, מהבחינה שהוא ישנה את דרום אפריקה? הרי טיבם של אירועי ספורט להיחגג באותו רגע בעוצמות גבוהות שמקלות לטעות בהיקף ההשלכות שלהם. את התשובה לכך אולי נקבל אחרי הביקור הבא של ליאל במדינה.
שער שוויון, אלון ליאל, 220 עמ', הוצאת הקיבוץ המאוחד