שחור? אין לך סיכוי להיות מאמן כדורגל

לילאן תוראם, בלם העבר המפואר של נבחרת צרפת, ברצלונה ויובנטוס שפרש לפני שלוש שנים מכדורגל, הוא לא דמות שרואים כל יום בענף הזה - שמורכב בעיקרו מאנשים מאותגרים שכלית. תוראם הוא אינטלקטואל שקורא ספרי פילוסופיה ומדעי מדינה, והוא גם פעיל פוליטית בצרפת. ככדורגלן בעל צבע עור שחור, הוא נשאל פעם האם לדעתו קיימת אפליה על רקע גזעני בענף. "מעולם לא פגשתי אדם גזעני בכדורגל", הוא השיב. "במקצוע שלנו קשה להפלות מישהו לרעה, כי אנחנו נשפטים רק לפי היכולות שלנו על המגרש".

על-פניו, יש שכל בדבריו של תוראם. אפליה על רקע גזעני לא ממש קיימת כיום בכדורגל ככל שמדובר על בחירת שחקנים. באנגליה, מולדת הכדורגל, "25% מהשחקנים שרשומים לסגלים של 92 המועדונים הבכירים במדינה לעונה הקרובה הם שחורים", מספר העיתונאי ריצ'ארד וודל, "שזה הרבה יותר מהנתח היחסי של שחורים באוכלוסייה באנגליה".

אבל בראייה היסטורית הדברים של תוראם לא לגמרי מדויקים: אפליה על רקע גזעני תמיד היתה חלק מהכדורגל. הביוגרף הפוליטי מייקל קריק, שהוא גם אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד, בדק את הרכבי הסגלים של 39 מועדונים בכירים באנגליה בין השנים 1970-1992, ואלו היו הממצאים: בעונת 1973/74 רק 2 מועדונים מתוך ה-39 שנבדקו העסיקו לפחות שחקן שחור אחד בסגל שלהם. בעונת 1983/84, המספר עדיין עמד על 19 מועדונים בלבד (49%). כלומר, גם אם כיום היא כבר לא מורגשת, האפליה בהחלט היתה קיימת בעבר בכדורגל.

***

את הסיבה להיעלמות של הגזענות כלפי שחקנים שחורים מסבירים העיתונאי סיימון קופר וכלכלן הספורט פרופסור סטפן סיזמנסקי, בספרם "סוקרנומיקס". בגדול, מועדוני כדורגל התחילו לעלות במהלך השנים על עובדה די מהפכנית: שחקנים שחורים הצדיקו את השכר שלהם בדיוק כמו לבנים.

כשסיזמנסקי בדק את נתוני השכר של 40 קבוצות אנגליות בין השנים 1978 ל-1991, הוא מצא שההוצאות שלהן על משכורות שחקנים התיישרו ב-92% מהמקרים עם המיקום הממוצע שלהן בליגות לאורך התקופה הזאת. כלומר - מי שמשלם יותר לשחקנים, מצליח יותר על המגרש. אבל אז בדק סיזמנסקי קורלציה בין כמות שחקנים שחורים לבין הצלחה על המגרש - ועלה על נתון מפתיע: קבוצות עם יותר שחקנים שחורים ניצחו הרבה יותר משחקי כדורגל במהלך התקופה המדוברת. אם לשתי קבוצות היה תקציב שכר שחקנים זהה, הקבוצה שהעסיקה יותר שחורים נהנתה מתוצאות טובות יותר. מה זה אומר? שקבוצות שהתעקשו לא להעסיק שחקנים שחורים, פשוט פספסו את "הכישרון השחור", ובזבזו כספים חיוניים על לבנים לא מספיק טובים. בעוד קבוצות לא-גזעניות יכלו להשתמש בכל השחקנים שהשוק הציע להן, קבוצות גזעניות הגבילו את עצמן לכישרון הקיים בשוק השחקנים הלבנים. נסו רגע לחשוב על זה מכיוון הפוך ומענף אחר: האם קבוצת NBA יכולה היום לקחת אליפות עם חמישייה שמורכבת רק משחקנים לבנים?

ברגע שמועדוני כדורגל הבינו ששחורים, בדיוק כמו לבנים, יודעים לשחק כדורגל - האפליה כלפיהם נעלמה. ואכן, בין השנים 1997-2008, לא מצא סיזמנסקי התאמה בין כמות שחקנים שחורים לבין הישגים על המגרש.

 דידייה דרוגבה, צ'לסי / צלם: רויטרס

***

כל הדברים האחרונים לא אומרים שהאפליה והגזענות בכדורגל הן נחלת העבר. להיפך: הן מרקיעות שחקים כשמדובר על אימון כדורגל. ריצ'ארד וודל מצא כי מתוך 92 המועדונים הבכירים באנגליה, רק 2 יעסיקו בעונה הקרובה מאמנים שחורים - כריס פאוול בצ'רלטון וכריס יוטון בבירמינגהאם סיטי. בשנת 2008 מונה שחקן העבר השחור המעולה פול אינס (מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, אינטר, ונבחרת אנגליה) למאמן בלקבורן רוברס - והפך למנג'ר האנגלי השחור הראשון בהיסטוריה (!) שלוקח את המושכות בקבוצה מהליגה הבכירה באנגליה.

ג'ון בארנס, עוד שחקן עבר שחור מוכשר במיוחד, שקריירת האימון שלו לא המריאה אף פעם, אמר אחרי החתימה של אינס בבלקבורן ב-2008: "הסיטואציה כיום עבור מאמנים שחורים היא כמו שהיתה עבור שחקנים שחורים בשנות השבעים". פול אינס עצמו אמר למגזין "פור-פור-טו" ש"זה עצוב, אבל יש גזענות בכדורגל גם במאה ה-21. שחקנים מהדור שלי כמו אנדי קול ולס פרדיננד, שהם מספיק חכמים ומבינים מספיק טוב את המקצוע כדי לאמן, בחרו לעבור דווקא לקריירה תקשורתית. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה זה קורה".

גם לשאלה האחרונה של אינס מציעים קופר וסיזמנסקי תשובה ב"סוקרנומיקס". הבעיה העיקרית, לשיטתם, היא שבניגוד לשוק השחקנים, בשוק המאמנים קיים הרבה פחות מידע קוהרנטי לגבי ההשפעה של מאמנים על ההצלחה של הקבוצות שלהם. מלבד כמה יחידי סגולה כמו מוריניו, אלכס פרגוסון או קאפלו, רוב המנג'רים לא משפיעים לאורך זמן על תוצאות: כשסיזמנסקי בדק אם יש קשר בין כמות הניצחונות שמשיגים מאמנים לבין גובה השכר שמשולם לשחקנים בקבוצות של אותם המאמנים - הוא מצא התאמה של 10% בלבד. במילים פשוטות, ג'ון טרי ופרנק למפארד מרוויחים משכורות עתק ולכן ימשיכו לנצח משחקים עבור צ'לסי - לא משנה אם למאמן שלהם קוראים מוריניו, סקולארי, וילאש-בואש, או אברם גרנט.

מאמנים לא באמת יכולים לעשות את ההבדל כי גם ככה הם נמצאים זמן קצר מדי במועדון שלהם: בבדיקה שערכה הכלכלנית סו ברידג'ווטר מהאוניברסיטה האנגלית לעסקים וורוויק, היא מצאה שמאמן בפרמיירליג בין השנים 1992-2008 שרד רק שנתיים בממוצע בתפקיד שלו.

איך כל זה קשור לאפליה נגד מאמנים שחורים? בגלל שאין מספיק כלים רציניים להבין עד כמה מאמן משפיע על תוצאות קבוצתו, רוב המועדונים נוטים למנות מאמנים אחרי ששקלו פרמטרים אחרים לחלוטין, במודע ולא-במודע: האם הוא מדבר כמו שצריך מול התקשורת? האם האוהדים יאהבו את האישיות שלו? האם הוא מתלבש יפה? האם שחקנים מכבדים אותו? מאמנים צריכים קודם כל להיות טובים ביחסי ציבור. יש לעניין הזה גם הוכחות בשטח: בסקר שביצעה אוניברסיטת סטפורדשייר בקרב 1,000 אנשי ניהול כדורגל באנגליה מההווה והעבר, 82% טענו כי מאמנים מקבלים את הג'וב שלהם בעיקר בזכות התדמית התקשורתית שלהם.

וזאת הנקודה שבה המאמנים השחורים נופלים מול עמיתיהם הלבנים: בעלי בית פשוט מפחדים להעסיק אותם כי הם אינם אנשי יחסי ציבור מוכחים. נסו לדמיין למשל איזה לינץ' היו עושים התקשורת והאוהדים להנהלת מנצ'סטר יונייטד אם היתה ממנה מחר מאמן יפני שאינו דובר אנגלית: מינוי מאמן שהוא שחור, יפני או ישראלי, יזכה מראש לדעות קדומות ויפגע משמעותית בדעת הקהל על בעל הבית. אחוזי ההצלחה של אברם גרנט בצ'לסי היו פנטסטיים בכל קנה מידה (66.7% בכל המפעלים) וטובים יותר משל כל אלו שהחליפו אותו בתפקיד מאוחר יותר, והוא גם הגיע למרחק של פנדל אחד מזכייה בליגת האלופות, הישג שאף מאמן בהיסטוריה של צ'לסי לא הגיע אליו. אבל גרנט, בניגוד למוריניו, מתלבש ככה-ככה ומדבר אנגלית רצוצה. והנה עוד סיבה למה התקשורת והאוהדים ירדו לחייו של גרנט עד יומו האחרון במועדון.

***

כך ככל שמדובר על מינוי מאמנים, משום מה עדיין מתקשים האוהדים והתקשורת לשבור את הריטואל הכל כך מוכר עבורם. כמו שג'ון בארנס אמר: "אנשים שחורים עדיין לא הוכיחו את עצמם כמנג'רים". מאמנים לבנים דווקא כן. ובינתיים, לא נראה שיש דרך לצאת מהמעגל המעוות הזה.