האש שלעולם לא גוועת: הפרמיירליג יוצאת לדרך

הפרמיירליג כבר מזמן לא שייכת למתפרעים שהשחיתו השבוע את רחובות אנגליה: היא נמצאת בחיק המעמד הבינוני-גבוה, שקונה את הכרטיסים הכי יקרים בעולם הכדורגל ■ ומה הוא מקבל בתמורה: ליגה שממשיכה לשמור על אותו צביון בריטי עתיק וטוב

אחרי מלחמת העולם השנייה, נדרש ווינסטון צ'רצ'יל לפרש את הרוח המיוחדת שאפיינה את האנגלים בימי המלחמה. אפשר שצ'רצ'יל, שלמרות שהציל את אנגליה נבעט החוצה מהפוליטיקה בבחירות שנערכו אחריה, היה קצת ממורמר כששמע את האבחנה הבאה, אבל כל מי שמכיר קצת את האנגלים יודע שבכל זאת יש בה משהו: "החיים של האנשים כאן הם כה אפורים, עד שעבור חלק מהם המלחמה הייתה האפשרות היחידה לעשות משהו גדול באמת", הסביר המנהיג בדימוס.

צ'רצ'יל לא היה ידוע כחובב כדורגל גדול, וגם אילו היה, סביר להניח שכשם שהעדיף קוניאק על וויסקי, שמפניה על בירה ומעדני גורמה מצרפת על פיש אנד צ'יפס, הרי שככל הנראה היה נשבה בקסם הטיקי-טאקה של ברצלונה, הפאסון המלכותי של ריאל מדריד, או מנגינות האופרה ביציעי סן סירו, ה"לה סקאלה" של הכדורגל האיטלקי. לכן אולי מוטב להבהיר כאן ועכשיו - אם קניות של בגדי מעצבים בפסאייג' דה גראסיה שעולה מכיכר קטאלוניה הן מה שאתם אוהבים לעשות לפני המשחק שלכם בקאמפ נואו, אם צלחת של חמון עם קאווה צוננת הם המרענן הרשמי שלכם לפני הכניסה בשערי הברנבאו, מוטב שניפרד עכשיו כידידים. אני מכבד את זכותכם להעריץ כדורגל של מטומטמים שסבורים שמדובר בחווייה אסתטית ולפיכך אתם פטורים מהמשך הקריאה.

לעומת זאת, אם אתם מוכנים לרדת לגיליצ'ים בבוץ, ליפול שוב ושוב על הדשא הקפוא, לא לוותר עד השריקה האחרונה, ולהצהיר שגם אם תנצחו אותנו על המגרש - נקרע אתכם ביציע או בפאב הסמוך, אז וולקאם. הליגה האנגלית יוצאת בשבת לדרך - ואם אתם לא בקטע של לשתף פעולה עם הגרמנים או להיכנע להם בבושה - אתם מוזמנים.

יש משהו נפלא בעיני ביהירות האנגלית שגורסת שהפסקת שלטונה של האימפריה שעליה השמש לא תשקע לעולם, בכל קצוות תבל, היא סוג של תקלה היסטורית. למה? כי למרות מספר הזרים האדיר בליגה הזאת, למרות שיש קבוצות שלמות עם לא יותר מכמה אנגלים בסגל - ועוד פחות מכך בהרכב, הרי שבאנגליה משחקים, קודם כל, כדורגל אנגלי. הם יכולים להביא שחקנים מספרד, הולנד או איטליה - אבל הכדורגל שלהם תמיד יהיה, לטוב ולרע, אי אפור בים.

קשה לנתק את מחזור הפתיחה של הליגה האנגלית מהמראות האלימים שניבטים אלינו מרחובות לונדון, בירמינגהאם ומנצ'סטר. מדהים - אבל לכדורגל אין לכך שום קשר. למה? כי הכדורגל, שהומצא על ידי בני המעמד הגבוה באנגליה שמאסו באלימות של הראגבי, ושהפך מאוחר יותר לנחלתו של ה"מוב" האספסוף הנבער מדעת והאלים, חזר בשנים האחרונות לחיק המעמד הבינוני-גבוה: מחירי הכרטיסים ואבטחה אבסולוטית כמעט מסביב למגרשים, מרחיקה עושי-צרות פוטנציאלים. זה בא אמנם על חשבון האווירה, אבל האווירה במשחק כדורגל אנגלי, סטרילית ככל שתהיה, היא עדיין סוג של הר-געש לעומת מנזר השתקנים ביציעי הכדורגל הספרדי, או הקרחות ביציעי הכדורגל האיטלקי (רק הגרמנים מסוגלים להתחרות באנגלים בתשוקה לכדורגל, אבל זה כבר נושא לטור אחר).

***

בואו נדבר קצת על כדורגל: לקבוצות כמו ארסנל וצ'לסי תמיד יש אספירציות לרוץ לאליפות, אבל הרומנטיקנים מפנטזים דווקא על חזרה של ליברפול למאבקים על התואר. החדשות הטובות הן שליברפול עוד תחזור, היא מוכרחה לחזור. באופן פרדוקסלי, מקור ההשראה של "הסקאוזרים" הוא דווקא השכנים "המנקונים" השנואים ממנצ'סטר: אם 26 השנים "באופוזיציה" שעברו על השדים האדומים היו רק חבלי משיח - אוהדי ליברפול כבר לא יכולים לחכות לתור הזהב המחודש שלהם. החדשות הרעות מבחינתם שלא בטוח שזה יקרה כבר העונה: "קינג קני" (דאלגליש) הצליח להחזיר לליברפול את האופי והגאווה, אבל לא ממש את הכדורגל.

נרחיק מאנפילד רק ארבעים דקות נסיעה, ובדרך לאולד טראפורד, תיאטרון החלומות של היונייטד, נעצור אצל היריבה העירונית: סכומי הכסף שנשפכו בסיטי בשנתיים האחרונות הם מבהילים ממש. אבל השאלה שרק התחדדה לנוכח המפלה בדרבי על מגן הקהילה ביום א' השבוע, היא האם מאמן הסיטי, רוברטו מאנצ'יני, מסוגל להנחיל לאוסף הכישרונות היקרים שלו גם אופי, או שהתכולים ייאלצו לחכות לסוף הקדנציה של ז'וזה מוריניו בריאל מדריד כדי לסיים, לשם שינוי, מעל ליריבה העירונית?

וכאן הדיון יכול להתחיל ולהסתיים בשם אחד ויחיד: סר אלכס פרגוסון. ספק אם יש עוד מאמן כדורגל בעולם שיכול היה לערוך את החילוף שביצע פרגי במחצית הדרבי על מגן הקהילה: אחרי מחצית טובה שהסתיימה בפיגור מביך משני שערים אומללים מבחינת הגנת יונייטד ושוערה היקר והצעיר דויד דה חאה, הוא זרק החוצה את שלושת השחקנים הוותיקים ביותר על המגרש: פרדיננד, וידיץ' וקאריק, והכניס במקומם את ג'ונס, וולבק ואוואנס. אוהדי היונייטד ביציע שפשפו עיניים בתדהמה שרק גברה כאשר סרט הקפטן הוצמד לזרועו של רפאל דה סילבה, ילד שעוד לא מתגלח... זה נמשך בשיוויון דרמטי שהורכב מהתקפה צעירה ונמרצת ומתצוגת שוערות צעירה שמחקה את המבוכה מהמחצית הראשונה, והסתיים בשער ניצחון שהיה יכול להפתיע, אלמלא היה מדובר במנצ'סטר יונייטד ובמסר ברור לכל הליגה: כן סניידר, לא סניידר - אצל אלכס פרגוסון יש קודם כל קבוצה, לא שחקנים, ולפיכך האליפות הבאה של הפרמיירליג, גם אם תנחת בסטמפורד ברדיג', אצטדיון האמירויות, הסיטי אוף מנצ'סטר או אפילו אנפילד, תהיה, קודם כל, אליפות שמנצ'סטר יונייטד תצטרך לאבד.

עכשיו הוסיפו לכל אלה תפאורה שכוללות שמות כמו טוטנהאם, אברטון, אסטון וילה, ניוקאסל ועוד, ותבינו איך נתקיימו בליגה האנגלית דברי המשורר: "יש יפות ממנה, אבל אין יפה כמוה". בריטניה כבר מזמן אינה מעצמה, אבל הפופולאריות האדירה של הפרמיירליג - מג'קארטה ועד סן פרנסיסקו, משמרת לפחות זיכרון אחד מימי תהילתה: לפחות על הליגה האנגלית, השמש באמת אינה שוקעת לעולם.