"המילה הכתובה מרתיעה עדיין את פקידי משרד החינוך"

אילנה ברנשטיין, שספרה "בקשתה האחרונה" יצא החודש, מספרת כיצד נולד ספרה החדש, איזה ספר מטעין אותה שוב ושוב, ומה הייתה משנה בלימודי הספרות בבתי-הספר

נולדה ב-1957 בראשון לציון. כיום מתגוררת בתל-אביב. סופרת, עורכת, מחזאית. מלמדת כתיבת פרוזה בבית הסופר בתל-אביב. שימשה כעורכת ספרות מקור בהוצאת בבל בשנים 2008-2004. "שעה יפה ליוגה", מחזה ראשון פרי עטה עלה בתיאטרון הבימה ב-2008. ספרה הראשון "שארה כסותה עונתה" יצא לאור לפני 20 שנה בדיוק. אחריו ראו אור: "שלוש אחיות", (הספרייה החדשה 1994), "רומן למשרתות" (הוצאת כתר 1996), "איים של שקט" (הספרייה החדשה 1999), "חלמתי שאני ער" (עם עובד 2001), "מושבת האהבה" (הוצאת בבל 2005) ו"עכשיו זה כתוב" (הוצאת בבל 2008). ספרה החדש "בקשתה האחרונה" יצא החודש בהוצאת כתר.

- איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"בתי הקפה שבסביבת מקום מגוריי. כאלה שניתן לרדת אליהם עם ג'ינס וכפכפים, לקבוע פגישה ספונטנית ולאכול כריך ביצה - 'תולעת ספרים', 'קפה מסריק' ו'שיין', לכל אחד שמור מצב רוח אחר".

- יש סופר שמסקרן אותך במיוחד?

"הסופר האוסטרי תומס ברנהרד, ללא כל ספק, שכתביו מעידים, בין השאר, כי המעשה הספרותי אינו נפגם כשהוא מלווה בביקורת חברתית ופוליטית. אני חושבת שהיינו מסתדרים טוב יחד. יכול להיות שהייתי מתאהבת בו, מכל מקום לא הייתי מסתירה את רגשותיי ביחס אליו".

- איזה ספר ילדים אהוב עלייך במיוחד?

"'ארץ יצורי הפרא' וסליחה על הבנאליות גם 'הנסיך הקטן'. הראשון בגלל מיעוט הטקסט דווקא, ובזכות האיורים המטיבים לספר את הסיפור. השני בגלל התום והחוכמה ובגלל המפגש הבלתי אמצעי של המספר עם הילד האבוד שבתוכו. ספר שהקראתי לילדיי אינספור פעמים ומעולם לא פיהקתי. גם להורה יש מה ללמוד".

- לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"ל'מולוי' של סמואל בקט שקראתי לראשונה בגיל 16 ומאז הוא מורה הנבוכים שלי, היד המושטת לעברי בכל פעם שהכתיבה נשמטת ממני, הוא הדחיפה הבלתי נמנעת במדרון התלול של הכתיבה. די לי בעמוד אקראי ולעתים אף בפסקה או במשפט כדי להיטען מחדש".

- איזה ספר תקחי איתך לטיסה?

"את הספרים התובעניים ביותר אני צולחת דווקא בטיסות. בטיסה האחרונה למשל קראתי את הביוגרפיה של פרנץ קפקא. מומלץ מאוד".

- מה היית משנה בלימודי הספרות בבתי הספר?

"הכול כמעט, ובעיקר את המורים ומכל מקום את הכשרתם. נדמה כי במשרד החינוך נעשה כל מאמץ להשניא מקצוע זה על התלמידים ולהרחיקם מהתרבות המקיפה אותם. המילה הכתובה מרתיעה עדיין את פקידי משרד החינוך".

- כיצד נולד ספרך החדש?

"את 'בקשתה האחרונה' כתבתי במהלך שנה וחצי בשעה שסעדתי את אמי אל מותה. סיימתי את כתיבת הספר לפני פטירתה והוספתי לו שני פרקים לאחר מכן. "המניעים לכתיבה היו המחלה והמוות הצפוי בסופה, שבעקבותיהם נכפה עליי ועל הוריי מפגש יומיומי אחרי שנים רבות של קשר דל מאוד. המפגש המחודש לא זו בלבד שהצית את מדורת המשפחה, אלא גם קירב אותנו לשיחה, להיפתחות אינטימית, לגילוי מחדש.

"הכתיבה, כמו בספריי האחרים, נעשתה בבית, על הספה בסלון, מול חלון תל-אביבי מצוי שגדמי אנטנות, צמרות ברושים ועורבים רעשניים נתונים במסגרתו".

- איזה ציטוט מספר זכור לך במיוחד?

"'היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע'. שורת הפתיחה של 'הזר' מאת אלבר קאמי. מובן שפתיחה פרובוקטיבית זו העלתה את חמתם של הקוראים בני זמנו. "כיצד ייתכן שאדם אינו יודע מתי מתה אמו? בתגובה לביקורת שהושמעה כלפיו אז אמר קאמי - כי החברה בצרפת מבקשת עדיין למלא אחר הציווי החברתי ודורשת מילדיה לבכות על קברי הוריהם".

- למה את מתגעגעת?

"לעתיד. לעתיד טוב יותר שבו שני העמים החיים בישראל יחיו יחד, זה לצד זה, בשלום ובאחווה. עתיד שבו החינוך, הבריאות, התרבות, הרווחה, התעסוקה והפנאי יהיו משוחררים מנטל הכיבושים שהמיטה הציונות על יושבי הארץ הזו, יהודים ופלסטינים כאחד. דמיינו!".