הימים הם ימי אבק ומאבק. תחת כל פינה ושיח קם לו אוהל פיזי או מטאפורי, וכולם נלחמים בכולם: הצעירים נאבקים במחירי הדיור, הרופאים בתנאי השכר, עובדי חיפה כימיקלים בתנאי העבודה, ההורים נאבקים במחירי החיתולים ותחליפי המזון, חובבי החיות נאבקים לסגירת חוות מזור, ופתאום קבוצות המחאה בפייסבוק נגד העלאת מחירי הקוטג' ובעד פיטוריו של מנחם בן נראות כמו היסטוריה רחוקה, שלא לדבר על ההתארגנות הווירטואלית שקדמה להפיכות במצרים, בלוב ובסוריה.
אבל האם יכול להיות שהציבור באשר הוא בעצם כבר הפסיד?
ככל שמתרחבים נושאי המאבקים הציבוריים, הבאים לידי ביטוי קודם כל ברשתות החברתיות ורק אחר-כך בשטח, מתגברת התחושה שאם פייסבוק וחברותיה היו צצות מוקדם יותר, יכול להיות שהחיים שלנו היו נראים לגמרי אחרת. האומנם? הישארו עמנו.
זה יכול היה להתחיל בקטנה. נניח שהייתה קמה לה התנגדות וירטואלית של מיליוני הצופים בסדרת המופת "שושלת", על כך שבאמצע הסדרה, ובלי כל הסבר, החליפו להם את השחקנים שגילמו את פאלון וסטיבן, דבר שלא היה עובר היום בשתיקה, כמו גם החלפתם של יונתן מילר ועוזי חיטמן ב"הופה היי" באהרון פררה ואבי דור (בבץ ונולי בחיים לא היו נוגעים).
דמיינו את התקוממות ארגוני הנשים או כל אזרח בר-דעת אם הפייסבוק היה קיים בתקופה שבה אמרו לגאולה אבן, מגישת "מבט" לזמן קצר, "התחרטנו, אנחנו מחזירים את חיים יבין" (ערוץ 1 כבר קיבל את עונשו מאז); דמיינו שהציבור היה מקים קבוצות מחאה בפייסבוק כשיהודה ברקן החליט להכיר לציבור מקרוב, אבל מאוד מקרוב, את החזה של הטאלנטית דנוטה ולהעמיד פומלות לצדו על המסך הגדול, בשורה של סרטיו הדוחים; דמיינו שהייתה קבוצה בפייסבוק הקוראת לשלוח לאשפוז יום את מי שהחליטו לשלוח כנציג ישראל לאירוויזיון את להקת "פינג פונג", או קבוצה הקוראת לסולחה היסטורית שלא לומר ליצירת דואט בין עופרה לירדנה, או לכל הפחות איזה מאבק היה מתנהל בין עמודי ה"לייקים" של השתיים.
ולא די בזאת, דמיינו שהייתה קמה קבוצה הקוראת להפסיק לערוך הופעות של זמרים באצטדיון רמת-גן, המקום שמתאים יותר לקבורה המונית במקרה של אסון מאשר להופעות מוזיקליות, או נניח קבוצה שנקראת "די לאיחודי "כוורת" ו/או "תיסלם", מעדיפים שיכרתו לנו יד"; דמיינו רק לרגע שהייתה קמה קבוצה מספיק גדולה הקוראת להפסקת הביזיון שנקרא הטלוויזיה החינוכית וערוץ 1, והייתה קוראת לביטול תשלום האגרה המיותרת בתבל; דמיינו שהייתה קמה קבוצה הקוראת למד"א להפסיק עם הנוהל המחדלי של לא לקבל תרומות דם מגייז ומאתיופים; קבוצה הקוראת לשליחתו הביתה של אריאל שרון אחרי מלחמת לבנון הראשונה; ואני בכלל לא רוצה לדמיין איך הייתה נראית הפעילות של הפנתרים השחורים בעידן הפייסבוק (בטח הייתה נחסמת), או אילו קבוצות היו קמות לו פייסבוק היה קיים בימים ובשנים הראשונות לאחר נפילת רון ארד בשבי.
אז אולי לכל אלה קצת מאוחר, אבל המסר הוא חד וברור - עבור הסיבות הנכונות, בנסיבות הנכונות, עם היכולת הנכונה והנחישות הדרושה, אפשר היום, מהמזגן במשרד או מהאוהל בשדרה, להפוך עולמות. לא פחות.
הבעיה: היעדר חלופה הולמת בקרב הפוליטיקאים הקיימים, או שאולי זה גם המזל, שמארק צוקרברג הוא זה שבעצם נתן במה ראשונה למנהיגים החדשים מקרבנו.
דפני ליף, תאשרי לי חברות, ואני מצדי מבטיח לעשות לך "לייק" בקלפי.
הכותב הוא דובר ומנהל יחסי הציבור של קבוצת ענני תקשורת.