המדינה שבה נולדתי נעלמה ממפת העולם לפני כ-20 שנים. היא התפרקה לחתיכות לא שוות, ומאות אלפי יהודים, שהתייתמו ממולדתם, נהרו למולדת חדשה-ישנה. שליחי הסוכנות היהודית תיארו את מדינת היהודים כ"קטנה אך חזקה", ששוכנת בין הים התיכון ממערב לנהר הירדן ממזרח. לפלסטין לא היה כל זכר בהרצאות הללו, והתוצאה הייתה רעיון רומנטי שמאפשר מימוש אידיאלים היסטוריים של גאולת ארץ אבותינו.
רק כמה שנים לאחר העלייה ארצה, בביקור מעבר לים, נחשפתי למפת עולם שלא הזכירה את זו שהכרתי ושעליה התגבשה תודעתי הלאומית. בלב ארץ ישראל השלמה נולדה לה "פתאום" ישות זרה. הגילוי הזה, שלבטח לא היה מפתיע ישראלים ותיקים ממני, העלה שאלות והוביל אותי לשוטט בשטח האבוד של ישראל, שלא קיים היה במפות שהכרתי. הגילוי הזה הוביל אותי לכביש מספר 60, שמהווה כיום את עורק התחבורה המרכזי של הרשות הפלסטינית, חוצה את הגדה כולה.
לו היה המצב הביטחוני משופר, אין ספק שכביש 60 הופך היה לאטרקציה תיירותית בינלאומית. מבאר שבע ועד לחברון ולמערת המכפלה בדרום, דרך בית לחם, העיר העתיקה בירושלים ורמאללה במרכז ועד לשכם, לג'נין ולנצרת בצפון - הכביש חוצה נופים מקראיים ואתרים דתיים ומיסטיים, שגורמים לאיבוד תחושת הזמן.
במהלך הנסיעה לאורך כביש 60 הופכת ברורה העובדה שלצד הדרך הזאת מתקיימות שתי ישויות שחיות זו לצד זו כשתי מקבילות שלעולם לא ייפגשו. כל אחת מהן חיה במיתוס שאין בו מקום לישות השנייה. אם צריך היה לקבל חותמת נוספת לכך, הרי שעל קירות הבתים של התושבים בכפרים הערבים, פגשתי לראשונה בקו המתאר של ארץ ישראל שהכרתי מילדות - מהים ועד לירדן - אלא שהפעם הוא היה צבוע בדגל פלסטין.
בקטע הכביש שבין תפוח לחיזמא, אני אוסף טרמפיסטית צעירה. היא נראית כחלוצה ציונית מתחילת המאה שעברה. אני שואל אותה אם היא לא מפחדת לנסוע בכביש הזה, שבו מדי קילומטר עומדת בצד הדרך אבן המנציחה פיגוע רצחני אחר. "התרגלתי", היא עונה. את לא מרגישה כאן כמו בחוץ לארץ?, ביקשתי לחדד. "נהפוך הוא", השיבה, "אני מרגישה בחוץ לארץ כשאני נוסעת מתל אביב לירושלים על כביש מספר 1".
זו עם המפה שלה, אלה עם המפה שלהם, ופיסת האדמה אותה פיסת אדמה - נסיעה בכביש 60 מספקת את תמונת המצב הריאליסטית ביותר של ישראל בשנת 2011. עבורי הייתה זו גם הדרך לגלות מהו באמת קו המתאר של ארץ ישראל שעליה חלמתי בגולה.
