שוב אותו סיפור. ברגע שממשלת ישראל מחפשת מקורות לממן את ההעלאה בהוצאה הציבורית, המועמדת המובילה היא כמעט תמיד מערכת הביטחון. גם הפעם, כאשר משרד האוצר גורש בכוח מתהליך קביעת המדיניות, הוא נכנס כדי להצביע על "השומנים" הגדולים.
והנה חוזרות המלחמות של 2009 וגם של 2010: האוצר מבקש לקצץ בביטחון והביטחון מתגונן ומסביר כי הם מתייעלים. המלחמה, כמו כל מלחמה, עקובה מהכפשות, חצאי אמיתות ובעיקר - הרבה מספרים ללא עוגן.
בהתחלה, האוצר מכוון גבוה: לקצץ בתקציב. אחרי זה, מדברים על קיצוץ ב"תוספת". בסוף ההפחתה בתוספת מקוצצת, האוצר חוגג, והביטחון שמח שזה לא היה כל-כך נורא.
ואז, במהלך השנה מגיעים פקידי האוצר לוועדת הכספים ומבקשים להחזיר את ה"קיצוץ", ובריבית דריבית. לפי נתונים שאומתו עם משרד האוצר, התוספות התקציביות למערכת הביטחון הגיעו בשנת 2010 לסכום של כ-3.5 מיליארד שקל, כפול מהיקף ה"קיצוץ".
אם זה מה שיקרה גם הפעם, כולנו נפסיד: האזרחים, האוצר, מערכת הביטחון והעומדים בראשה ובעיקר השר אהוד ברק וסגנו מתן וילנאי. למערכת הביטחון ולשני מנהיגי מפלגת העצמאות יש הזדמנות היסטורית להוביל, לבצע שינוי מבני, אפילו מהפכה, לפי רצונם וחזונם, ולא לפי תכתיבי האוצר.
ברק, שעתידו הפוליטי לא נראה מרנין, צריך לקחת את המושכות ולהודיע בכמה יקצץ את תקציב הביטחון בשנתיים הקרובות. לא מספיקות האמירות "אם כולם יתנו, גם אני אתן". ברק צריך לתפוס פיקוד. זה מה שאנו מצפים ממנו. שיכריז, לדוגמה, כי 160 הבסיסים הנטושים של צה''ל שייכים, החל ממחר בבוקר לעם. לפרסם את שמות ומיקום הבסיסים, ולהעביר את המפתחות לראשי העיר.
ברק צריך לקבוע תוכנית התייעלות רב-שנתית עם יעדים ומספרים ברורים, לצמצום תקציבי מערכת הביטחון בעשור הקרוב, כדי להגיע לחיסכון של 30 מיליארד שקל, בהתאם לעקרונות דוח ברודט. חבל, בעיקר לו, להפסיד את חלון ההזדמנויות החד-פעמי שנוצר, שיכול להציל אותו ואת תנועתו. דווקא בתקופה שהאוצר בשפל חסר תקדים, ברק צריך להוכיח לפקידים שהוא הכי חברתי, אבל גם הכי אחראי.