שנות דור

"חוק וסדר", פרק אחרון לעונה האחרונה, א' 23:30, ערוץ 1

לפני קצת יותר משנה, בסוף חודש מאי 2010, נפל דבר בטלוויזיה האמריקנית, כאשר בתום העונה ה-20 של "חוק וסדר", הוחלט שלא לחדשה. יש מי שיטען שההחלטה הזאת הגיעה באיחור של כמה שנים, אבל גם מי שנמנה עם חובבי הסדרה הזאת בשנותיה הראשונות, ואיבד עניין במשך השנים, חייב להודות שהיא שמרה על רמה נאותה ממש עד לרגע האחרון.

ואפשר שאפילו יותר מכך: ההחלטה שהגיעה בסוף העונה חסכה מאיתנו עונת פרידה מאולצת ואפילו את פרק הפרידה המאכזב (הוא תמיד מאכזב, בין אם זה "סיינפלד" או "הפמליה") שמקובל בתעשייה.

לא ניכנס לנבכי העלילה של הפרק האחרון (מאחר שכאמור, אין בו שום דבר "אחרון", מדובר בפרק רגיל), אבל במרכז העלילה עומדת חקירה של בלוגר שמפרסם על פיצוץ שעומד להתרחש בבית ספר. למה זה מעניין? כי כאשר יצאה הסדרה הזאת לדרכה, לראשונה, בתחילת שנות ה-90, היה העולם הווירטואלי בגדר מדע בדיוני, המילה אינטרנט הייתה נחלתם של כמה "גיקים" וביטויים כמו "דואר אלקטרוני" (שלא לדבר על "רשת חברתית", "גוגל" ועוד), חלק משגרת יומינו היום, נלמדו בקורסים אקדמיים שעסקו בעתידנות.

הנה כך, לפחות מבחינה היסטורית ובלי שהתכוונה לכך, מצליחה "חוק וסדר" לבטא בפרק ה-23 של העונה ה-20 שלה, את שנות הדור שבהן כיכבה על מסכינו. נדמה שאין כמעט מישהו שלא נחשף לסדרה הזאת, אי שם במהלך השנים. אם נצטרך לשחזר כאן את רשימת השמות שהגיעו לסט שלה כאלמוניים ויצאו ממנו כוכבים (כולל מועמד לנשיאות!), נצטרך להדפיס עוד עמודים לגיליון הזה. יסלחו לי לפיכך הקוראים על שהזיכרון שאטול עמי מהסדרה הוותיקה יהיה של לארה פלין-בויל הצעירה. להגנתי אני יכול לומר שכאשר נחשפתי אליה לראשונה, הייתי בן 20 וקצת, איש צעיר שכל החיים לפניו.

אימהות רוצות לכייף

"סקס והעיר הגדולה 2", א' 21:30, "יס 1", "טראנס אמריקה", א' 23:30, "הוט דרמה"

"סקס והעיר הגדולה" הייתה בתחילת דרכה מקור השראה ללא מעט נשים: חברות טובות בעיר הגדולה שלא ממהרות להתחתן, מדברות על סקס "כמו גברים", עושות חיים - וגם כאשר גבר מזדמן מפר את שגרת הרווקות הסוערת, הן מוצאות תמיד נחמה בכוס של "קוסמופוליטן".

אחר כך החל השעון הביולוגי של הסדרה לתקתק, ושני סרטי ההמשך שנעשו לה, הוכיחו משפט אלמותי שכתב אסי דיין באמצע שנות השבעים ל"שיר הפרחה": "כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן".

אם סרט ההמשך הראשון, היה עוד איכשהו "בגבולות הז'אנר", הרי שהסרט הזה, שבו יוצאות הבנות לחופשה באבו-דאבי, הוא משהו שראוי לצפות בו רק מתוך כבוד למקור המיתולוגי ואולי גם מפני שהוא מוכיח שבעיני גברים, נשים חיות רק פעמיים: בפעם הראשונה כרווקות, בפעם השנייה כ"מילפיות".

אבל אם כבר בהגדרה הבעייתית הזאת עסקינן, מה דעתכם על הצצה למקור? מבין כל הדמויות ב"עקרות בית נואשות" (שמלמדת אותנו שגם כאשר אישה מסמנת "וי" קטן ליד המשבצת של בן זוג, ילדים ובית בפרברים, חייה אינם מושלמים), פיליסטי הופמן היא המרתקת ביותר בעיניי.

ב"טראנס אמריקה" היא עושה את אחד התפקידים המרשימים שלה, כטראנסג'נדר, גבר שנמצא רגע לפני ניתוח שינוי מין ושנחלץ לעזרת בנו. במשפט: אמא יש רק אחד!