פעם, כשהייתה לי טלוויזיה בבית, ראיתי סרט טבע. זה היה על עכבישים, אם אני זוכר נכון. הם יצאו לאוויר העולם כשהם אוכלים את אימא שלהם מבפנים החוצה. החיים שהיא נתנה להם היו על חשבונה. נזכרתי בסרט הזה בתחילת השבוע כשפסעתי במאהל ברוטשילד. המקום הזה, שהעניק חיים למהלך החברתי המשמעותי ביותר מאז קום המדינה, מת. גופתו נרקבת בשדרה, וזה דבר שבכלל לא נעים לראות. המאהל, שרק לפני חודש היה המקום הכי חי ופועם בארץ, הוא היום עזובה מטונפת, דוחה ומצחינה. זה קרה מהר, מהר מדי, אבל לי אין סנטימנטים לרוטשילד - זה רק מקום. חייבים להפריד בינו לבין המחאה.
פעם, כשהייתה לי טלוויזיה בבית, ראיתי סרט היסטוריה. זה היה על הרומאים, אם אני זוכר נכון. על קריסת האימפריה. היא קרסה כמו כל האימפריות שלפניה. מה שהתחיל טוב גדל מעבר למידותיו, הושחת, התנוון, עד שנאכל מבפנים. מה שקרה לאימפריה הרומית ב-500 שנה קרה למאהל רוטשילד בחודש וחצי.
עכבישים ורומאים - הכול אותו דבר ואין דבר שאי-אפשר ללמוד מהטלוויזיה, אני אומר לכם. רוטשילד עשה את שלו ורוטשילד חייב ללכת. הוא צריך ללכת בסטייל. לקפל את עצמו, לנקות את השדרה ולהחזיר אותה לתושבים במצב טוב משהייתה. אפשר להשאיר אוהל אחד כאנדרטה, ודי. הוא חייב לפנות את עצמו בעצמו, לא לתת לפקחים ולשוטרים לפנות אותו. הוא חייב לנקות את עצמו בעצמו, לא לתת לסודנים לנקות אותו. הוא חייב להבין שהוא את תפקידו עשה. ולא סתם עשה - עשה על הצד הטוב ביותר. שנים עוד ידובר בקיץ של 2011, אבל נכון להיום מדובר במפגע.
שיהיה ברור - אני מדבר על המאהל ברוטשילד, לא על המחאה החברתית. זו עדיין חיה וקיימת ומוצדקת מאין כמותה, והיא רחוקה מלומר את מילתה האחרונה. אפילו שחייבים להודות שלצעדת המיליון במוצאי שבת, השיא המשוער שלה, מגיעה המחאה כשהיא מוכה, חבולה וחבוטה למדי.
נדמה שאין גורם שלא קם עליה לכלותה. המחאה, נכון להיום, מתמודדת מול כוחות שעוצמתם בלתי נתפסת, כוחות ששמו להם למטרה לפרק אותה, למסמס אותה: מהספינים של הפוליטיקאים, תרגילי ההשהיה ודרכי הרמייה שלהם; מהתקשורת שאיבדה עניין; דרך המצב הביטחוני; עבור במרגול וכלה בשנת הלימודים. יש עדיין המון מאהלים ברחבי הארץ, אבל רובם מלאים הרבה פחות משהיו לפני שבועיים. המאהלים בפריפריה שונים מהמאהל ברוטשילד בתכלית השינוי. הם אמיתיים יותר, ממוקדים יותר, מטופלים יותר, נקיים יותר. ובעיקר, נחושים יותר. ברוטשילד כבר אין נחישות. רק רפיסות.
אבל לא מדובר רק בנסיבות חיצוניות. אי-אפשר להתעלם מהטעויות שעשו מובילי המחאה. המריבות הפנימיות, הפוליטיקות הקטנות. ישנם דרור ישראל, הסטודנטים, הגרעין המייסד, יש עוד המון אנשים שמושכים כל אחד לכיוון אחר. למשל, הצעדים היותר קיצוניים שנעשו, כמו הפלישה לבתים. אני אישית מת על זה, אבל יש הרבה אנשים שלא. אלה פגעו בלגיטימציה. אבל לא רק זה. אתה לא יכול לדבר על עניינים שבהם אינך מבין דבר. אתה לא יכול להמשיך ולפסוע לתוך כל מלכודת שמניחים בפניך. אתה לא יכול להוסיף בכל יום עוד דרישה ועוד דרישה.
פתאום הם רוצים לבטל את פגרת הכנסת, פתאום שלוש שנות צינון למועסקים במשרדי ממשלה כלכליים. גם אם כל אלה הן דרישות לגיטימיות ומוצדקות, הרי שלא הם האנשים המתאימים להעלות אותן, ולא זה הזמן. אני לא אומר שבחורה בת 25 לא יכולה לתפוס ולהבין ולדבר על מה שצריכה להיות המדיניות הכלכלית של ישראל. בוודאי שהיא יכולה, ויותר מזה - היא צריכה. ובכל זאת. היו גם טעויות אחרות.
החיבוק והניכור
ביליתי הרבה שעות עם האנשים האלה. הם מותשים לגמרי. רמת הלחץ המופעל עליהם הייתה ממוטטת חזקים מהם. מה שהם עברו בחודש וחצי אנשים אחרים לא עברו בחיים שלמים. אף פעם לא הייתה להם שליטה מלאה במה שקורה, אבל עכשיו אפילו הם חווים מין אובדן שליטה. וזה בכלל לא תמיד רע. חשבו על זה: לפני חודש וחצי הם היו אלמוניים לגמרי, היום הם עומדים מול אומה שלמה, מתמודדים עם החיבוק ועם הניכור, ובחיי שאני לא יודע עם מה קשה יותר להתמודד.
ויש לכל זה השלכות, כמובן. אפשר לראות את זה בחלק מהראיונות שהם נותנים, כמו זה שהעניקה השבוע דפני ליף לשרון גל (ערוץ 10), שמצא לנכון לתקוף אותה על כך שלא הלכה לצבא. מותר לשאול שאלות קשות, הוא אמר אחר כך. זה נכון, אבל בוא נראה אותך שואל שאלות קשות את תשובה, שלחתונתו הוזמנת. כל אחד יכול להיות גיבור על דפני ליף, ואם תביטו סביב תראו שכל אחד גם מנסה.
או התשישות הזו. אפשר לראות את זה בישיבות המרתוניות שהם מנהלים, באלפי השיחות שהם מקבלים. בשבוע שעבר הם ארגנו אוטובוסים שייקחו את ילדי הדרום ליום כיף. אולי הם היו צריכים לארגן יום כיף כזה לעצמם. ואני לא מדבר רק החבר'ה של רוטשילד. דיברתי עם מנהיגי מאהלים מרחבי הארץ. רוחם איתנה ולבם נכון לקרב, אבל הם תשושים. כמה אפשר.
אולי מנהיגי המחאה צריכים לראות יותר טלוויזיה. לא חדשות. סרטי היסטוריה וטבע יעשו את העבודה. יש הבדל בין מהפכה לבין תהליך, יש הבדל בין פרפר לבין תנין, צריך לדעת מתי לעשות רעש ומתי להיות בשקט. אם יש לפיד - ויש לפיד - צריך לדעת מתי ולמי להעביר אותו. אם יש לך מים, תראה טלוויזיה ותלמד שהם לא מתערבבים עם שמן. במיתולוגיה ההינדית יש שלושה אלים - הבורא, המשמר וההורס. לכל דבר זמן ועת לכל חפץ, זה מה שאני מנסה לומר.
המרדף אחר תמונת ניצחון
המחאה עמדה עד כה בגבורה מול כמה ספינים חזקים במיוחד. היא נפנפה מעליה בקלות את עניין הפריפריה. היא שרדה את עניין השמאל הקיצוני. אפילו למצב הביטחוני היא יכלה, פחות או יותר. אמנם כל קסאם שנופל מפיל איתו עוד מאהל גם אם הוא נופל בשטח ריק, אבל בגדול - שם היה הניצחון הגדול של המחאה, בזה שהיא הצליחה להעביר את המסר שהמצב הביטחוני לא דוחה את הכול ועומד מעל הכול.
אבל יש ספין אחד שמולו היא לא כל-כך מצליחה לעמוד, וזה הספין הדורש ממנה תכלס, הדוחק בה: בסדר, אבל מה עכשיו. מה אתם רוצים בדיוק. מה קורה מחר. מה השלב הבא. וכמובן - השאלה, ספק דרישה, למין תמונת ניצחון, למין מבחן סופי, למין רגע כזה, מין נקודה קסומה בזמן שבה יבינו הכול שהמחאה הצליחה ואפשר לקפל הכול ולחזור הביתה מרוצים.
אבל אין רגע כזה ולא יכול להיות רגע כזה. כמו שאין רגע אחד שבו ניצח הקפיטליזם החזירי. כאילו שהיה רגע אחד שבו הוגדשה הסאה, יום אחד בצהריים שבו הפכו הפערים לבלתי נסבלים והחברה הישראלית נעשתה פתאום, כבמטה קסם, לחברה לא צודקת. כאילו שהייתה הפרטה אחת יותר מדי, ניצול אחד בוטה מדי. לא היה רגע כזה כי אין רגעים, יש רק תהליכים ארוכים, אפורים, שנמשכים על-פני שנים וקדנציות. הקמת ועדה היא לא רגע כזה, וגם הגשת מסקנות הוועדה לא תספק רגע כזה. פשוט כי אין.
גם אם יבואו מיליון לצעדת המיליון. גם אם יבואו מיליון וחצי לא יהיה רגע כזה. לקח שנים לכלכלה הישראלית להגיע לאן שהגיעה, ויידרשו עוד שנים רבות עד שהיא תוכל להגיע למקום טוב יותר. אין רגע שבו הכול התחיל ואין רגע שבו הכול ייגמר. אבל התקשורת והפוליטיקה ממשיכות לדרוש מהמובילים לספק את הרגע הזה. ולא רק הן, גם המאבק עצמו ממשיך לשכנע את עצמו שרגע כזה אפשרי. זו תכונה אנושית, אנושית מדי. תמיד לחפש אחר הדבר שאין למצוא.
אני אולי נשמע פסימי, אבל אני לא. אני מאמין בכל לבי שהדבר הזה יצליח, שהוא כבר מצליח. את השבוע האחרון ביליתי בניסיון, לא מוצלח כל-כך, לעקוב אחרי ההתארגנויות וההכנות לצעדת המיליון במוצאי שבת. זה לא כל-כך עבד לי, ומשלל סיבות. רוב הדברים קורים במקומות שאי-אפשר להיות בהם. אני לא משטרת ישראל, אני לא יכול להאזין לכל שיחות הטלפון, לקרוא את כל המסרונים. הדבר הזה אמנם מאורגן, אבל הוא מאורגן מתוך ברדק. אין איזה לו"ז מסודר שאפשר לעקוב אחריו. הכול קורה במקביל.
ובכל זאת, בפגישות שבהן נכחתי למדתי שלמרות הכול אכן מדובר בהנהגה של ממש. מתוך הכאוס הולך וצומח סדר חדש, מרתק. למדתי גם על הפער הבלתי אפשרי, הכמעט בלתי נתפס, בין האנרגיות הגבוהות של המארגנים ושל הישיבות הסגורות ובין האנרגיות הנמוכות במאהלים. אני שואל את עצמי מה זה אומר: האם הם מבינים את מה שאנחנו לא, או שהם לא מבינים את מה שאנחנו כן.
ואף על פי כן, צאו לצעוד
אני לא יודע אם אתם מתכוונים ללכת במוצאי שבת לצעדת המיליון או לא, ואני לא יודע עד כמה הופעות של אייל גולן ושל שלום חנוך הן שיקול בשבילכם. מהסקרים אני למד שרובם המכריע של הישראלים עדיין תומך בלב שלם במחאה, גם אם לא במנהיגיה.
מעניין אם תבואו. ואם אתם מתלבטים, תחשבו על זה שכשמנסים להכשיל את המחאה הזו, הם לא מנסים להכשיל את דפני ליף, את סתיו שפיר או את איציק שמולי. כל אלה אינם המטרה של מתנגדי המחאה. אני מבטיח לכם שלנתניהו לא אכפת מדפני ליף. כשמנסים להכשיל את המחאה הזו מנסים להכשיל את כולנו. אתכם ואותי. אנחנו המטרה שלהם. הם רוצים ללמד אותנו להמשיך לשתוק, להמשיך להתעסק בטפל.
מי שחושב שהוא לא בא כי מרגיז אותו שליף מתנהגת בחוסר כבוד כלפי טרכטנברג, שידע שהוא משרת את המצב הקיים לא פחות מאחרון נערי האוצר, לא פחות משרון גל. כי יש עיקר ויש טפל. דפני ליף היא הטפל. אנחנו לא הולכים לשם בשבילה. העיקר הוא אתם ואני ומצבנו, מצבה של החברה הישראלית. אבל זה לא רק אתם ואני, אנחנו נסתדר. מדובר פה באחריות שלנו לחלשים ולמוחלשים. אז נכון שההפגנה לבדה לא תפתור את כל הבעיות, ושהדרך עוד ארוכה היא ורבה, אבל הרי צריך להתחיל איפשהו, לא?