"אף אחד לא ירצה יותר לגור או לעבוד בגורד שחקים, ודאי בקומה שלא ניתן להגיע אליה - או לברוח ממנה - ברגליים"; "תמה שיטת הבנייה מפלדה - לאחר שהתברר שהחומר החסין לכאורה מותך ונמס בחום, והופך גם מגדל אימתני לערמת אפר בתוך דקות"; "עובדים ודיירים שיאלצו לעבוד או לגור בקומות המגדלים יוודאו היטב - אם חברת הביטוח לא תכריח אותם לעשות זאת קודם לכן - שיש אפשרויות מילוט גם מהחלונות או מהגג" (מי ששכח, אהוד ברק למשל חילטר לפני עשר שנים כמנהל שיווק בחברה ישראלית שפיתחה שרוולים לחילוץ בבניין); ולא שכחנו את ההערכות המומחים ש"מעתה כולם יבינו ויתמחרו בהתאם את הסיכון במגורים או בעבודה במנהטן" ועוד ועוד.
עשר שנים אחרי האירוע הנורא ההוא, ב-11 בספטמבר 2001, כל הכותרות המפחידות ההן נעלמו. מלבד שינוים קלים פה ושם בחוקי התכנון והבנייה המקומיים בארה"ב (הרחבת חדרי המדרגות וכד'), החיים והשגרה ניצחו.
מרכז הסחר העולמי הוא עדיין מרכז הסחר העולמי, הבנייה לגובה רק הופכת לפופולארית יותר מיום ליום, שיטות הבנייה האמריקניות עדיין בתוקף, אהוד ברק חזר לפוליטיקה וגם בעזריאלי אף אחד לא מברר אם יש מצנח אישי למי שעובד מעל הקומה ה-30 (דוד עזריאלי עצמו או נוחי דנקנר, למשל).