השם ישמור

"שם פרטי" היא קומדיה תפלה ומעיקה שלא מצליחה לייצר רגע קומי אחד ראוי

מאז שקיבלתי על עצמי את תפקיד המבקר אני משמש מיסיונר לא קטן של הצגות בקרב חבריי. אפשר היה לקוות שתהיה זו מלאכה קלה. אחרי הכול, מדובר בחבורה מופלאה של אנשים, אם יורשה לי להעיד. אנשים חושבים, ערכיים, בעלי תחומי עניין מגוונים. אנשים שרק מחכים שיקום טקסט לאתגר אותם, לעורר אותם למחשבה, להעניק להם השראה. אנשים בעשור הרביעי לחייהם שאמורים להיות הקהל הכי רעב ובשל גם יחד לחוויה הזו שנקראת תיאטרון. ועדיין, לשכנע אותם לפקוד את אולמות התיאטרון היא משימה כמעט בלתי אפשרית. לא משום מחירי הכרטיסים, מבצעי הכול כלול, כולל הקפה והחנייה, יש למכביר; וגם הבייביסיטר אותה בייביסיטר. הסיבה נעוצה בדעה שלילית, עד לכדי בלתי הפיכה, על התיאטרון בארץ שגובשה מ"נפילות" חוזרות ונשנות על הצגות ממוסחרות, שהבטיחו הרבה, קיימו מעט ועל הדרך קלקלו לכל השאר. כי על החבר'ה האלה, שהתאכזבו פעם אחת יותר מדי, גם כרטיסים בחינם כבר לא עושים רושם, ותאמינו לי שניסיתי.

חשבתי על החברים שלי כשצפיתי ב"שם פרטי". חשבתי על כל מה שהם מטיחים בי, כנציג "התיאטרון" בחבורה. חשבתי והתקפלתי לתוך הכיסא. כמו בנוסחה מחושבת היטב מכילה ההצגה את כל מה שצריך כדי למשוך קהל - הבטחה לקומדיה ראויה, עוגנים מפורסמים ומוערכים בדמות כוכבי המסך הקטן והגדול גם יחד, אכסניה מבטיחה בדמות בית ליסין - לאכזב אותו כהוגן, ולסתום את הגולל על ביקור בתיאטרון בעשור הקרוב.

"תיאטרון צריך להתפרנס", יסנגר מי שצריך לסנגר, שחקנים צריכים להתפרנס, יוסיפו מי שצריכים להוסיף. הם אפילו צודקים, המסנגרים והמוסיפים, אבל יש גבול לבנאליות, למופרכות המחזה, להומור הצעקני והמביך, ולאוסף המקושקש של בדיחות קרש המהולות באלק דיונים פילוסופיים שברומו של קוסקוס ובקבוק יין זול.

גם המשחק לא מתרומם

"שם פרטי" מאת מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר, היא קומדיה מזן הרמת המסכה המדושנת מעל חייהם של קבוצת בורגנים שמתכנסים להם בנינוחות בסלון, ומתחילים להשליך זבל אחד על השני. המחזה מתחיל במהתלה של האורח ונסן (ליאור אשכנזי), שמהתל במארחיו אליזבת (יעל לבנטל) ופייר (דב נבון), שהוא מתכוון לקרוא לבנו אדולף, בזמן שהוא הולך לקרוא לו בכלל הנרי, על שם הסבא שלו. את המארח פייר, פרופסור לספרות, זה מוציא מהכלים, כי מה פתאום השם של הצורר יימח שמו, וההמשך הוא שכל אחד מהנוכחים בסלון מתעמת עם סוד כלשהו, וחושף מה הוא באמת חושב על זולתו.

מילא שהדברים שנחשפים הם בנאליים ומעייפים - אלה לא אוהבים את השמות של הילדים של אלה, ההוא לקח להוא קרדיט על איזו שטות כשהם היו קטנים. עם זה עוד אפשר לחיות. באמת שלא חייבים, אבל אפשר. עם מה שאי אפשר לחיות הוא עם החבורה המוכשרת הזו של קומיקאים, שלא מצליחים לייצר רגע קומי אחד ראוי בכל ההצגה. ולא גברותיי ורבותיי, מענה לטלפון עם "הלו" במבטא צרפתי, זה לא זה.

קחו למשל את דב נבון, שקיבל הוראה לשחק דב נבון. מה זאת אומרת, לצרוח ולצאת מגדרו באופן מלאכותי פעם אחר פעם, משל היה אחת הדמויות שגילם בעבר בארץ נהדרת. זה יכול היה להיות מצחיק אם זה לא היה כל-כך תפל ומעיק. ליאור אשכנזי, שדווקא עושה מאמץ, עוד מנסה לייצר יש מהאין טקסט שבפיו, אבל גם שחקן שיודע ללכת על המים צריך שיהיה לו בארסנל דבר מה סביר יותר לומר, מאשר להתעצבן נורא על זה שהחבר שלו מנהל רומן עם אמא שלו. תודו שאת הטוויסט הזה בעלילה לא צפיתם. די, מיציתי.

"שם פרטי" מאת מתיו דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: משה קפטן, תיאטרון בית ליסין