את ההמלצות של ועדת טרכטנברג יש לבחון משתי זוויות: האחת היא מידת עקביותן עם תפיסת העולם הכלכלית של הממשלה הנוכחית ועם מדיניות התקציב שלה; השנייה היא מידת התשובה שיש בהן לדרישות של מנהיגי המחאה והוועדה החלופית של ספיבק-יונה. כל זאת, כמובן, בהנחה שמה שהתפרסם על ההמלצות הצפויות אכן מתאר תמונה נכונה.
לפי מה שהתפרסם עד עתה, יש להסיק שוועדת טרכטנברג לא סטתה מהעקרונות של מדיניות הממשלה. אין הגדלה משמעותית של התקציב, וכל גידול ימומן מהעלאת מסים ולא מהגדלת הגירעון. אי-הגדלת הגירעון חשובה לא רק בשל הנימוקים הרגילים, אלא גם משום שמימון הוצאה חברתית נוספת על-ידי הגדלת הגירעון יוצר את האשליה שיש ארוחות חינם. צריך להיות ברור לכל שהגדלת חלקה של הממשלה בתוצר כרוכה בהגדלת עומס המס על התושבים.
לא זו בלבד, אלא שהגדלת המס תיפול, בדרך כלל, על מרבית התושבים, גם אם לכאורה זה נראה כאילו רק העשירים יישאו בנטל הנוסף. למשל, העלאה בשיעור מס החברות תגרור ירידה במחירי המניות, ולפיכך גם פגיעה בהיקף חסכונות הציבור - גם אלה של משתתפי המחאה. קל וחומר שכך ביחס למס רווחי הון - אלה ישפיעו על ערך נכסי קופות הפנסיה והגמל.
עבודה קלה עשתה לעצמה הוועדה בכך שהמליצה על הקטנת תקציב הביטחון כמקור למימון הוצאות חברתיות. הפיתוי כאן ברור מאד: הביטחון הוא המוצר הציבורי הקלאסי, ולכן אין לו שדולה. מעבר לכך שמערכת הביטחון עשתה בשנים האחרונות שינויים ניכרים לטובה בהרכב הוצאות הביטחון, חשוב לדעת שחלקן של הוצאות הממשלה המיועדות למוצרים ציבוריים מצוי בצמצום מתמיד.
אם נבחן את הוצאותיה השוטפות של הממשלה הרחבה (דהיינו, כולל רשויות מקומיות ושאר גופי ממשלה) ללא תשלומי ריבית, כי אז החלק המוקדש למוצרים ציבוריים ירד מ-37.2% ב-1995, ל-32.5% ב-2009.
בה בעת עלה חלקם של המוצרים הפרטיים (בעיקר חינוך ובריאות) מ-33.3% ל-35.7%. גם חלקם של המוצרים הציבוריים האזרחיים ירד - מ-15.5% ל-14.7%. זהו מתווה שאיננו בר-קיימא. המלצות ועדת טרכטנברג מחריפות את המגמה הזו, הואיל והן מכניסות את הממשלה למחויבות להספקת מוצרים פרטיים שעד כה לא סיפקה, כגון החלת חוק חינוך חובה חינם על בני 3-4.
בעניין הדיור, שממנו החלה המחאה, המלצות הוועדה מהוות קול ענות חלושה. ואין פלא בכך: בעיית הדיור היא בעיה ארוכת-טווח, שנוצרה במשך שנים רבות. פתרונה איננו בתחום התקציב, כך שהוועדה חסרת אונים בתחום הזה. מנהיגי המחאה כבר הגיבו להמלצות האלה, שבעיניהם נראות בלתי מספקות בעליל.
מי שקורא את רשימת הדרישות של מנהיגי המחאה יודע שהיענות להן - אפילו לחלק מהן - פירושה הגדלה ניכרת בהיקף מדינת הרווחה. המוחים מסתמכים רבות על הנעשה במדינות ה-OECD, מבלי שהם מודעים לכך (כך זה נראה) שמדינות הרווחה הקלאסיות נמצאות בתהליך נסיגה מן המדיניות הזו, לאחר שגילו שאין היא בת-קיימא.
היודעים המוחים, למשל, שבשוודיה מתרחש תהליך של הפרטת בתי הספר? תהליך השקיעה ברבות ממדינות אירופה אינו מקרי: מדיניות הרווחה הרגה אותן.
לבסוף, ההשוואה שעושים המוחים בין ההוצאות החברתיות בישראל לבין אלה שבמדינות ה-OECD אינה לגיטימית: אוכלוסיית ישראל צעירה מזו שבמרבית המדינות הללו, ולכך השפעה ניכרת על ההוצאה החברתית. גם הסדרי הפנסיה במדינות אלה שונים אלה מאלה, וגם לכך השפעה רבה. ספק אם ועדת טרכטנברג תשיג את היעד העיקרי: פיזור ההפגנה.
הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית