בזמן ארוחת הבוקר, עולה פתאום רוח סערה. ככה זה נשמע. כמו סערה בנקיק. רעש שהולך ומתגבר. ראשים מסתובבים מהצלחות עמוסות השינקן, לכיוון חלונות הזכוכית הגדולים של המסעדה בקומה הראשונה של מלון 'מטרודרום' בהוקנהיים. מבעד לזגוגיות הכפולות אפשר לראות את הישורת שבסיום מסלול המרוצים המפורסם, "ההוקנהיימרינג". הרעש מתגבר ואז חולף אחד הרכבים המתאמנים כרגע על המסלול ב-230 קמ"ש. כולם מהנהנים בהערכה ומסתובבים חזרה לארוחת הבוקר. עוד בוקר בהוקנהיים.
אני יורד מהמלון לכיוון המסלול ועובר במנהרה שמתחתיו כדי להגיע לאזור הפנימי. אינסטינקט בלתי מזוהה משתלט על ההכרה. רעש הרכבים הטסים מעליי במהירות, רעד האדמה, האדרנלין שמתחיל לפעום בעורקים. דברים ללא מלים שקורים מעצמם.
***
כשסיפרתי בגרמניה שאני נוסע להוקנהיים גברים הסתכלו עליי בקנאה, ונשים אמרו: "לא ידענו שאתה כזה". יש לזה שובל מלווה, ריח של בנזין, אבק ושמן מכונות. לא הייתי צריך להסביר לאיש שאני נוסע לאצטדיון של ה"רינג" המפורסם. זה ברור. כאילו אמרתי שאני נוסע לבלומפילד. אחד הרכבים השועטים ממולי עוטה את דגל ישראל. זו כמובן הסיבה בשלה אני פה: רוי ניסני, תלמיד כתה י"א מהרצליה, מי שחלק גדול מסמנים אותו כ"בעל סיכויים לא רעים בכלל להיות נהג הפורמולה 1 הישראלי הראשון".
רוי מתאמן פה, כי הקבוצה שלו, "מוקה מוטורספורט" החליטה לתת יום אימון לנבחרת הפורמולה מאסטרס הצעירה בדרך לתחרות הבאה בסבב שתהיה בצפון הולנד. לא עניין טריוויאלי בהתחשב בכך שרוי הוא בסך הכל בן 16, ובעוד חצי שנה הוא רק יתחיל ללמוד נהיגה.
"תגיד, לא בא לך כבר לקחת פעם רכב ולנסוע לאן שהוא? לא רק להסתובב בסיבובים?" שאלתי אותו בערב שלפני. ברור שהוא רוצה רישיון, הוא ענה, "בכל מקרה, ספורט הנהיגה ונהיגה על הכביש הם שני דברים שונים לחלוטין". רק המילה רכב משותפת לשניהם. רוי מנסה להסביר לי מדוע ההיגיון הרגיל לא תופס פה על מסלול המרוצים. הצורה המיוחדת של מכוניות הפורמולה, יוצרת תת-לחץ שמצמיד את הרכבים לרצפה. "בפעם הראשונה שעשינו סיור רגלי בהוקנהיים, ראיתי את הפנייה שנקראת 'אנטרי אוף מטרודרום'. חשבתי, כמו כל בנאדם נורמלי, שצריך לבלום לפניה, אולי לשבעים או חמישים קמ"ש. 'אסור לך לבלום פה!', אמר לי המהנדס ואני חשבתי שהשתגע. עכשיו אני יודע שצריך להגביר מהירות בפנייה, כי האפקט לא פועל במהירויות נמוכות ממאה ועשרים קמ"ש, הרכב יילחץ למטה בניגוד להגיון ויישאר על המסלול במהירות גבוהה". מאוד פשוט, אה? לא כולם בקבוצה של רוי מסוגלים לכך, אבל רוי הטמיע את העניין. זה קריטי להצלחה, כי במהירות ובנקודת היציאה מכל פניה תלויות גם הישורות והפניות הבאות. טעות אחת יוצרת שגיאת שרשרת.
מה שמושך אותו בספורט זו לא המהירות דווקא, לא המספרים הנומינליים והסטריליים, "זה האדרנלין, האופוריה שבנהיגה. זה להיכנס לפנייה ב'אנטרי אוף מטרודרום' במהירות, כשהגוף מכווץ ולחוץ הצידה בחמישה ג'י, הפנים מעוקמות הצידה והלשון מגלה חיים משלה מחוץ למקומה הקבוע, כשהשליטה חייבת להיות מושלמת, ואז, כשאתה בטוח שזה לא יכול להצליח, הרכב יוצא החוצה מהפנייה ואתה נושם לרווחה". העיניים של רוי נוצצות מאושר כשהוא מספר על החווייה. לכן הוא אוהב פחות ספורט מוטורי אמריקני, כי לדעתו הספורט באמריקה מדוייק פחות ומאתגר הרבה פחות מאשר הסבב העולמי. הנסיעה בסיבוב, ההגה תמיד לאותו כיוון, זה לא מעניין.
העניין שלו בספורט המוטורי כמעט אובססיבי. אנחנו משוחחים על הלב של הקבוצה שלו, התוכנה הטלמטרית המורכבת לניתוח הביצועים. הוא מראה לי כתריסר גרפים על הצג שנותנים על פני אלפיות שנייה את רמת הבלימה, את המהירות, לחצים שונים, ואת יחס המשקל בין קדמת הרכב לאחוריו. אלו נתונים שנשלטים על ידי מתג שרוי משתמש בו כמו שאנו משתמשים בבלמים או בקלאץ', ודרכו הוא שולט ביחסי המשקל כדי להכין את הרכב לפניה, או בלימה. כל אלו, שמתבצעים במאתיים קמ"ש, הם בנוסף לדוושות הרגילות ולתריסרי המתגים והצגים האחרים שהוא צריך לתפעל.
כשאנחנו סוטים מהנושא העיניים של רוי נכבות. הוא מביט לכיוונים אחרים, מסתכל על הלפטופ הקטן שלו או מחכה בסבלנות שהשיחה תחזור לנהיגה. בשלב כלשהו הוא עולה לישון. הוא מקצוען, ומחר יש לו יום קשה של אימונים עם שמונה שעות נהיגה.
***
בבוקס אני מדבר עם המהנדס הראשי של הקבוצה, פרנק לוקה האגדי שיצר גיבורי פורמולה כמו סבסטיאן פטל ורוברט קוביצה. הקבוצה שהחתימה את רוי לפני שנה על חוזה לשנתיים, ובין היתר סידרה לילד מענק חתימה של 75 אלף אירו. "שנתיים בקבוצה זה אידיאלי", הוא מספר. "רוי שואל הרבה, זה מצוין, זה מלהיב אותי לעזור לו. הוא בא אליי אחרי כל סיבוב כשאני מוציא את הנתונים הטלמטריים, לא כל הנהגים עושים את זה. יש מי שרוצה רק לנהוג, את זה הוא יכול לעשות כתחביב". אבל רוי בדרך להיות מקצוען.
"שני צדדים יש להבנה של כל נהג," מסביר לוקה, "צד אחד טכני, ורוי משתפר וממשיך ללמוד, דברים מתחברים לו עכשיו והוא מבין אותם, התנהגות הבלם, מה קורה בבלימה, המרכב, העברת המשקל קדימה ואחורה, אנחנו מדברים על זה הרבה. בצד הדינמי של הנהיגה יש לו תחושה לרכב, הוא מאוד מתקדם. הוא מתיישב, בודק, ומרגיש בבית, עושה טסט ויכול לתת לי פידבק שאני יכול להשתמש בו. זה הבסיס, לכל הנהגים הגדולים יש אותו".
ואיך יודעים שיש לך כוכב ביד? לוקה מחייך: "אפשר לזהות אותם כשהם מבצעים נסים קטנים, כשאתה עומד ליד הגדר עם הסטופר ביד ושואל את עצמך, איך לעזאזל הם עשו את זה. רוי בדרך לשם". רוי מספר, שלפעמים הוא יושב יומיים בניתוח של פנייה בודדת, כדי להכין אותה אידיאלית. גם יריבו של ניסני בקבוצת הפורמולה מאסטרס, ג'ייסון קרמר, אומר בהערכה: "הוא תמיד שעות עם המהנדס מול המחשב". לאבא של קרמר יש את סוכנות למבורגיני במערב גרמניה - כסף הוא הכרחי כדי להגיע לקריירה. את רוי לקחה על עצמה דווקא קבוצת ניהול שמשקיעה בו. מה שנותן לו סיכוי טוב - אבל את ההצלחה הספורטיבית הוא צריך להביא בעצמו.
***
יש מי שמפקפק, האם הספורט המוטורי יכול להיחשב כספורט. קשה להתווכח עם כמויות הצופים, שהופכות את הענף לספורט השני הכי נצפה בעולם אחרי כדורגל. אבל גם אם זה לא טיעון מספק, הרי שהעבודה הפיסית המאומצת של רוי יכולה להסביר כמה דברים. הוא רץ מדי יום כמעט, ופעמיים בשבוע הוא עובד בחדר כושר. הסיבולת שלו חייבת להיות גבוהה במיוחד, והשרירים חייבים לשאת במאמץ של כוחות הג'י הלוחצים. בתחרויות הוא מאבד עד שני קילו ממשקלו, והיכולת לקבל החלטות מדויקות בשברירי שניה, או לעבור במהירויות מפחידות פחות ממרחק של כף יד מרכבים אחרים, מצריכה רמת ריכוז שאפשר להשיג רק עם כושר גבוה במיוחד. זה לא מקרה, שהיו יותר קוסמונאוטים בחלל מאשר נהגי מירוץ שהשיגו את ה'סופר לייסנס' המיוחל: הרישיון לנהוג כנהג מירוצים בפורמולה אחת. באירופה, לומר את האמת, לא קוראים להם נהגים אלא טייסים.
גם במהלך יום האימונים יושבים חובבי ספורט מוטורי על מושבי יציע המטרודרום וצופים בעניין באימונים. קבוצות מאורגנות יורדות מאוטובוסים שהגיעו מכל אירופה ומסיירות במקום עם מדריך. כולל ביקור במוזיאון לתולדות הספורט המוטורי הצמוד. רוי סיים יום מפרך אחרי שמונה שעות מתישות. הוא לא מרוצה. זה לא הזמנים - משהו לא מסתדר לו במכונית. מאז המכה שקיבל בתחרות באוסטריה יש בעיות עם התגובה וההתנהגות שלה בפניות. ואת זה אומר מישהו שהרגע ראיתי אותו עוקף יריב עם מאתיים קמ"ש בסיבוב, אולי חמישה סנטימטרים מהרכב האחר.
אבל ממהלך העונה הוא מרוצה, ולא רק הוא. בקבוצה מאשרים שהם מתכננים איתו דברים גדולים הרבה מעבר ל"פורמולה מאסטרס". "תראה, זה לא משנה המיקום הסופי, כי זה תלוי בהרבה גורמים חיצוניים. העיקר שהזמנים יהיו טובים ושאגיע למהירות הרצויה". רוי, בשנתו הראשונה בסבב, נותן זמנים מצוינים כצפוי. הבעיה היחידה של הקבוצה איתו, מסתבר, מגיעה מהטבח של הקייטרינג הצמוד שמתמודד לראשונה בחייו עם נושא הכשרות. עד שהבין שרוי לא אוכל חזיר, ולא רוצה גבינה על העוף, לקח זמן. הפשרה היתה פסטה, שזה עובד תמיד. רק שאז הגיע פסח. לא נורא, עוד צעד בדרך לנורמליזציה.
***
אחרי שלושה ימים של תחרויות, חצי יום בנסיעות ויום וחצי באימונים, רוי חוזר סוף סוף ארצה. הביתה, לנוח. "יש לי אחרי הטיסה שעתיים לישון בבית, ואז אני יוצא לעשות את המבחן לרישיון ג'ט סקי". עוד חלום שמתגשם.
רוי ניסני: תעודת זהות
שנת לידה: 1994 (נובמבר)
אזרחות: ישראלית, צרפתית
מגורים: הרצליה
לימודים: תיכון רוטברג, רמה"ש, כתה י"א
קבוצות בחו"ל: 2007 - Morsicani Racing (איטלקית), 2008 - Gandolfi Maranello (איטלקית), 2010 - Muecke Motorsport (גרמנית)
מתחרה כרגע: "פורמולה מאסטר"
כסף "גדול": 75 אלף אירו מענק חתימה שקיבל מקבוצת "מוקה ספורט" עבור חוזה לשנתיים