אצלי בבית, כשמישהו מתקשר לקבוע טיול, ארוחת ערב, אירוע משפחתי, אני מצהיר באופן ברור שאני בסך הכול שר החוץ, לפעמים גם שר האוצר, אבל ראש הממשלה זאת מישהי אחרת. המילה האחרונה אצלנו היא שלה. כך נוח - סמכות בלי אחריות.
בפועל זה יותר מורכב - יש ניסיון מתמיד, שלא מצליח בכל היבטיו, למערכת חיים שוויונית. שוויון היא מילה חמקמקה. שווה זה בדיוק אותו דבר? אחד לאחד? או שוויון זה למי יש תפקיד שווה יותר? ואיך מודדים?
אז על פי הגרסה הכי דווקנית בכל הקשור לשוויון נתחיל בבדיקת השאלה האם הפוליטיקאיות הישראליות משפיעות. השוואה שלהן לפוליטיקאים הגברים - אחד לאחד - בלי הנחות ובלי אפליות, נותנת תשובה פשוטה: לא.
לבנת, נוקד, לנדוור, יחימוביץ' ולבני
נתחיל מלמעלה. יש שלוש שרות בממשלה. לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, שהאזכור הציבורי היחיד שלה בשנתיים האחרונות היה סביב המחלוקת הפומבית של חרם האמנים על היכל התרבות באריאל. בהחלט לא נושא שמכניס אותנו לרשימת המהלכים המשפיעים על המזרח התיכון ב-2011. השרה השנייה היא אורית נוקד. מה, לא ידעתם? כן, היא שרת החקלאות. חברת קיבוץ שפיים העשיר, וחברת סיעת העצמאות הרזה והשדופה. היא הפורשת הכי משודרגת. מסגנית שר היא מונתה לשרה וקיבלה שררה. היא הייתה אמורה לדון ברפורמת החלב, אבל בגלל שיש לשפיים רפת ענקית, היא העבירה את האחריות לשלום שמחון. ויש את סופה לנדוור, שרת הקליטה. כן, זאת שהייתה מורה לפסנתר של פרס, וגם בעבודה, והיום היא בישראל ביתנו. היא עוסקת בעולים.
שלושתן אינן חברות בקבינט הביטחוני. שלושתן אינן חברות בשמינייה או בשביעייה, או בכל פורום דרמטי אחר.
בכנסת יש 23 חברות כנסת. זה פחות מ-20% מהפרלמנט. מהכנסת. זה עדיין שיא מאז קום המדינה. ברואנדה יותר מחצי מהפרלמנט הן נשים, בשבדיה כמעט חצי - 46%. את אנסטסיה מיכאלי אנחנו זוכרים כי היא רוסייה גבוהה ויפה ואימא לשמונה ילדים, ולמרות הכול חברת כנסת. את אורלי לוי, עדיין בגלל שהיא הבת של דוד לוי. ודליה איציק, לשעבר יושבת ראש הכנסת, וציפי חוטובלי בגלל הימניות והלאומיות והשם.
המובילות שביניהן הן ח"כ ציפי לבני, שהיא יושבת ראש האופוזיציה, וח"כ שלי יחימוביץ'. למה מובילות? למה בולטות? בגלל סיבה אחת - הן מכוונות למעלה והן בראש. לבני, למרות כל הביקורת על אי תפקודה וחוסר היכולת שלה ללטף, לחבק ולקרב פוליטיקאים, היא עדיין הטוענת לכתר מול נתניהו ויושבת ראש המפלגה הגדולה בכנסת, שעשויה להיות אלטרנטיבה. היא לא מפסיקה ל"השחיל" לנתניהו, והיא מתייצבת מולו פנים מול פנים ואומרת: אני רוצה להיות ראש ממשלה. זה מספיק כדי שנשים לזה לב - זה לא מספיק כדי להשפיע.
האופוזיציה בראשות לבני לא אתגרה את הממשלה. לא קירבה את נפילתה, והדבר היחיד שמתקרב לערעור יסודות הקואליציה בא בסוף מהמחאה העממית של הסטודנטים והצעירים, שקדימה לא ממש מהווה תשובה ברורה ומוחלטת לסימני השאלה שהם העלו.
חברת הכנסת שלי יחימוביץ' החלה את הקדנציה כמי שעברה ממחנה פרץ למחנה ברק. היא מנעה את הפילוג כשסירבה לחבור לארבעת השמאלנים: תמיר, פינס, כבל ופרץ, וגם היא לא הקימה אוהל בשדרות רוטשילד. היא אולי קטנה, אולי קטנטנה, המפלגה כמובן, אבל היא, שלי, מכוונת להנהגה.
זה מספיק כדי לשים אליה לב, אבל לא מספיק כדי להשפיע. כן, היא העבירה כמה חוקים והיא הנהנית העיקרית בטווח הארוך מהפזמון החדש-ישן "העם רוצה צדק חברתי", אבל, היא לא נגעה בשום דבר שהוביל מהלך בעניינים הגורליים למדינה.
זה ניתוח דווקני ואכזרי. הסיבה האמיתית שעולה ממנו לכך שהפוליטיקאיות הישראליות לא משפיעות לא קשורה לאישיותן, כישרונן, או יכולתן. הוא קשור לטבע האכזרי של הפוליטיקה והחיים. למשקלן היחסי. הן מיעוט. וזה אי שוויון מובהק לעומת מספרן בקרב המצביעים. הן בתפקידים לא חשובים בעליל. וזה קשור למעמדן הפוליטי. לבני כשרת חוץ השפיעה. כך גם הילרי קלינטון בארה"ב, קונדוליסה רייס לפניה, ואנגלה מרקל כקנצלרית.
כל עוד נשים כפוליטיקאיות לא יתברגו בצדק בתפקידי המפתח בחברה הישראלית - לא רק במטבח, אלא גם במטבחון, לא רק בסיור למעון לנשים מוכות, אלא גם בסיור לגדר ההפרדה, ולא רק בקבינט הכלכלי חברתי, אלא גם במדיני ביטחוני - הן לא באמת ישפיעו. הן ישפיעו באופן מוגבל ביותר.
לא רצות לטגן שניצלים
עכשיו, בואו נלך עוד צעד אחורה. כל אחת מהפוליטיקאיות הלא משפיעות שעליהן כתבתי עשתה דרך קשה פי כמה מהגברים שישובים בנוחות לצידן על כורסאות עור הצבי. כי כשאישה, כל אישה, בוחרת בקריירה, היא מוותרת על הרבה דברים. על המשפחה - ועל הדימוי - של המשפחה החמה והמלוכדת. נכון, גם גברים מוותרים, אבל כאן נכנס אי השוויון להילוך גבוה. כשגבר, פוליטיקאי או עיתונאי, שחקן או מנהל, יוצא מוקדם הביתה כדי לטגן שניצלים או לעשות שיעורי בית, אומרים עליו בהתפעלות איזה אבא טוב הוא. זה אקסטרה. אצל אישה זה חלק ברור מהחובות החברתיות המובנות מאליהן. וכל אחת מהן נאלצה להתמודד בסביבה גברית, קשוחה, לא סלחנית.
השוויון של נשים בפוליטיקה לא יבוא מאפליה מתקנת, או מאיזו טובה של גבר שרוצה להיראות טוב. הוא חייב לבוא מלמטה. מהרצון שלנו ומהתפיסה החברתית שזה טוב לכולם. כי כשיש שוויון זה טוב לא רק לנשים. זה טוב גם לגברים. ואז הן ישפיעו. ישפיעו באמת. ועל כולנו.
הכותב הוא כתב חדשות ערוץ 2.