מסלול נפילה ידוע מראש

ההתפטרות של זהבית כהן יכולה לשמש בית-ספר למדינה ולמנהלים חזקים מדי

הלקח של זהבית

זהבית כהן, לשעבר יו"ר תנובה ויו"ר פסגות; רועי ורמוס, לשעבר מנכ"ל פסגות; שלמה פיוטרקובסקי, לשעבר מנכ"ל הבנק הבינלאומי; שלמה נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים; יעקב גלברד, לשעבר מנכ"ל פלאפון, בזק ופרטנר; חיים רומנו, לשעבר מנכ"ל אל-על.

המסלול שעשו חלק מהמנהלים-שכירים שהוזכרו תואר כאן בהרחבה בעבר, ודי מדהים לראות עד כמה הוא דומה: מהעלייה למרכז הבמה עד הירידה ממנה. למעשה, המסלולים כמעט זהים, למרות מבנה האישיות השונה של כל אחד מהם.

בכל המקרים מדובר במנהלים דומיננטיים מאוד, חלקם אגרסיביים מאוד, שצמחו מלמטה. איש מהם לא נולד מרוח בשמנת, איש מהם לא הגיע לפסגה רק בזכות היותו נחמד. הם כולם נכנסו לוואקום בחברות שבהן בעלי השליטה העדיפו לפקח על החברה בשלט רחוק.

מדובר בקרנות זרות או בבעלי שליטה זרים או אף בבעלי שליטה ישראלים שנתנו יד חופשית כמעט לכוכבי הניהול כביכול שהם שכרו.

זהבית כהן נהנתה מהעצמאות שנתנה לה אייפקס; ורמוס נהנה מהעצמאות של קרן יורק; פיוטרקובסקי הפך לבן בית במשפחת ספרא, בעלת השליטה דאז בבנק הבינלאומי; גלברד נהנה מאמונם של חיים סבן וקרן אייפקס בבזק; רומנו נהנה מאמונה של משפחת בורוביץ'.

בכל המקרים, אחרי רומן ממושך יחסית ומתגמל לשני הצדדים, חל איזשהו בלבול וסחרור. המנהלים-השכירים הפכו לאנשים הכי חזקים בארגון, האנשים שעל-פיהם יישק דבר. הם מתנהלים בארגון כבתוך שלהם, הם מתחילים להשתעשע במחשבות שאי-אפשר בלעדיהם, שהעסק נברא בצלמם, שההצלחה של הארגון היא בעיקר הצלחתם האישית. הם נוטים לגמד את סביבתם, איש לא נוטה לחלוק על דעתם, הם מתמכרים לאור הזרקורים וצוברים לעצמם לא מעט אויבים שרק מחכים לנפילתם.

והרגע הזה תמיד יגיע - הרגע שבו השילוב של סחרור-יהירות-היבריס וכל התכונות האופייניות למנהלים שמתאהבים בעצמם ובתדמיתם הזוהרת מוביל לשרשרת טעויות.

כהן לא השכילה להבין את עוצמת המחאה והחרם וחשבה בטעות שמדובר בחבורה שולית שזעמה יחלוף; ורמוס הסתבך בפרשת הסוחרים בפסגות ועומד בפני כתב אישום; נחמה טעה בנושא השכר והבונוסים המופרזים בבנק הפועלים; גלברד טעה בעניין האופציות הנדיבות; ורומנו נאלץ להחזיר חלק משכרו לאחר בדיקת רשות ניירות ערך.

זה הרגע, מנהל יקר, שבו סר חנך בעיני הבעלים, זה הרגע שבו מסמנים את דרכך החוצה ומוציאים הודעה לעיתונות שבה מהללים כביכול את עבודתך; זה הרגע שבו אתה הופך ממלך המלכים לשק החבטות. "מקורבי" בעלי השליטה צצים לפתע בעילום-שם, מוציאים את הכביסה המלוכלכת, מתארים בפרוטרוט את תכונותיך הרעות וזורקים את האשמה עליך.

זו, כמובן, הצביעות בהתגלמותה. כהן, למשל, מימשה את כל הפנטזיות של אייפקס. היא מצאה למנהלי הקרן חברה בהזדמנות, השביחה אותה בשבילם (וגם בשבילה), הקפיצה את הרווח תוך זמן קצר ועשתה בדיוק את מה שמנהלי אייפקס ציפו ממנה ואף לימדו אותה.

מצפונו של איש ממנהלי קרן אייפקס לא התייסר כשתנובה ניצלה את כוחה המונופוליסטי והעלתה את מחירי מוצרי החלב. כל עוד הציבור שתק, תנובה וזהבית כהן היו דוגמה מופתית להשבחת חברות. כשהציבור הרים את קולו, כשזהבית כהן ותנובה דילגו מטעות לטעות, עד לחקירה של רשות ההגבלים העסקיים, דאגו אייפקס ומנהליה מכהן להיעלם.

כבר בתחילת משבר הקוטג' פנה "גלובס" לסניף בלונדון בבקשה לקבל את תגובת הקרן, אבל זו העדיפה להפנות אותנו ליחסי הציבור של הקרן בישראל, שכמובן בחר בזכות השתיקה. אפשר היה לצפות מקרן כה גדולה, ששולטת בחברת המזון הגדולה בישראל, להתייצב מול הציבור ולספק הסברים, גם אחרי הזזתה של כהן, אבל הם העדיפו לשלוח מקורבים שהדגישו עד כמה הקרן "חרדה" מתדמיתה התקשורתית, ולכן דאגה להזיז את המכשול (זהבית כהן).

אפשר להניח שבשנים הבאות ניתקל שוב ושוב במנהלים שנשאבים לתוך מערבולת הגאווה שמפילה אותם בפח - זו תכונה אנושית שקשה, כמעט בלתי אפשרי, לרסנה.

הרגע שבו מבינים המנהלים-השכירים, בכירים ככל שיהיו, שגם הם בסך-הכול כלי שחמט של הבוסים הגדולים באמת, הוא הרגע שבו כל אחד צריך לשאול את עצמו: כמה כסף הצלחתי לייצר לעצמי בשנים הטובות שבהן ניהלתי רומן עם בעלי השליטה שלי?

לא צריך כמובן לרחם על איש מהמנהלים שהוזכרו כאן, כולל זהבית כהן. היא קיבלה ועוד תקבל את הכסף הגדול שלה. אין כמו כסף טוב כדי לפצות על הרגשה מחורבנת, רק לא בטוח שהוא מפצה גם על אגו ענק.

הלקח של המדינה

ההשקעות של אייפקס בישראל, כמו כל השקעה של קרן זרה אחרת, התקבלו פה בזמנו בתרועות רמות ובמחיאות כפיים סוערות. אין כמו משקיע זר כדי להצית אצלנו סופרלטיבים על האטרקטיביות של המשק הישראלי ועל תרומתו לצמיחה, להשקעות ולתעסוקה.

זה פשוט בלוף: התרומה של אייפקס, הן בבזק והן בתנובה, היא פשוט אפסית. זו השקעה פיננסית טהורה ואין בה שום קידום של השקעות אמיתיות, הקמת מפעלים, יצירת מקומות עבודה או תשלום מסים לקופת המדינה (קרנות זרות פטורות ממס). נהפוך הוא: הלחץ של הקרן להשיג תשואה טובה על השקעתה בזמן קצר יחסית מובילה אותה, כפי שתנובה הוכיחה, להעלות מחירים או לחלופין להיפרד מעובדים (כפי שקרה בבזק).

את הלקח הזה ראוי ללמוד לקראת מכירת כלל ביטוח, הפניקס וייתכן שגם הבינלאומי, בעקבות המלצותיה של ועדת הריכוזיות. קרנות זרות כבעלות שליטה בתאגידים פיננסיים שיש להם השפעה משמעותית על ציבור הצרכנים - הדבר הזה אסור שיקרה.

הלקח של הניהול

במשך עשרות שנים המוטו של הניהול היה אחד: להגדיל את הערך לבעלי המניות, למקסם את הערך לבעלי המניות, להשביח את הערך לבעלי המניות, להרוויח-להרוויח-להרוויח כמה שיותר, וכך לגרום גם לעליית ערך המניות של התאגיד ששם לו למטרה להתמקד אך ורק וברווחים.

המקרה של תנובה והמקרים היותר משמעותיים של המגזר הפיננסי העולמי הוכיחו לנו שהתמקדות חד-ממדית ברווח עלולה להסתיים בכי רע. כולנו צריכים לקוות שאחד הלקחים החשובים ביותר מהמחאה החברתית, אם לא החשוב שבהם, הוא שניהול אינו יכול להימדד רק ביכולת להביא תשואות גבוהות יותר או לייצר ערך ולהקפיץ את ערך המניה, אלא ביכולת לאזן בין האינטרסים של בעלי המניות, הלקוחות והעובדים.

זו מלאכת איזון מורכבת ומשימת ניהול מהקשות שיש, אלא שמתן שירות ומחירים הוגנים לצרכנים, התייחסות הוגנת לעובדים והשאת רווח לבעלי המניות יכולים וחייבים להשתלב יחדיו.

אנרון, ליהמן ברדרס ועוד בנקים גדולים בעולם שהיו על סף פשיטת-רגל הוכיחו כי התמקדות אובססיבית ברווח וביצירת ערך מובילה לנטילת סיכונים לא הגיונות ובסופו של דבר גורמת לתוצאה ההפוכה: השמדה עצומה של ערך ורווחים.

eli@globes.co.il