כל אימת ששדולה כזו או אחרת לוחצת להגדיל את חלקה בעוגה שאמא מדינה מחלקת לאזרחיה, תקציב הביטחון הוא המועמד הראשון לממן את סיפוק המאוויים. הפעם המחאה החברתית היא שגרמה להנחת הביטחון על שולחן הקצבים. ספק רב אם קיצוץ כזה הוא צעד נכון.
המלצות לקצץ בתקציב הממשלה נסמכות תדיר על הקביעה כי הקיצוץ לא יזיק, מפני שאפשר לבצעו על-ידי ביטול "בזבוזים". לפיכך יש לקבוע בבירור, שממשלה יעילה היא אוקסימורון: אין חיה כזאת. שומנים הם בהכרח מרכיב של כל פעילות ממשלתית. אבל אין שום סיבה לחשוב שמערכת הביטחון יעילה פחות ממערכות אחרות, כגון החינוך והבריאות.
אלא מאי? הואיל וההוצאה הביטחונית היא הגדולה שבסעיפי ההוצאות, אפשר תמיד לקוות שקיצוץ לא יגרום נזק גדול מדי לביטחון. אבל זהו שיקול פסול. השאלה הנכונה היא, באיזה סעיף מסעיפי ההוצאה השונים יגרום קיצוץ בשיעור נתון את הנזק המזערי.
הכוונה היא כמובן לא לנזק פוליטי: מבחינה זו הרבה יותר קל לקצץ בתקציב הביטחון. במערכת הביטחון אפשר לפטר עובדים - לובשי מדים ואחרים - מבלי שעיני יאיים בשביתה כללית במשק. ובצה"ל, בניגוד למערכות האזרחיות, אין לעובד קביעות שממנה משחררים רק המוות או היציאה לגמלאות.
כידוע, גם אם השאלה הנכונה נשאלת, אין היא מביאה להחלטות מושכלות בתחום התקציב. לעתים קרובות הקיצוץ "רוחבי", דהיינו בכל סעיפי התקציב שאינם מקובעים על-ידי חוקים שונים, בדיוק משום שהממשלה פוחדת מקביעת סדר עדיפויות, בשל שיקולים קואליציוניים.
אך מעבר לשיקולים העקרוניים הללו, יש עובדות שכדאי לשים לב אליהן, מפני שהן מצביעות על מגמות חיוביות מאד במערכת הביטחון.
המשקל השתנה
כדי להבין נכון את הנתונים המובאים להלן, יש לזכור שהוצאות הביטחון כוללות לא רק את צה"ל ואת משרד הביטחון. יש יחידות נוספות, גדולות וחשובות, הניזונות מתקציב הביטחון, ושההוצאה עליהן נמדדת במיליארדים.
במשך השנים הופנתה תדיר אצבע מאשימה אל השכר הגבוה הנוהג במערכת הביטחון. גם אם היה יסוד להאשמה הזו, הרי שהדברים השתנו מאוד בשנים האחרונות. עיון בנתונים (שמקורם בלמ"ס, עם עיבודי הכותב) מראה, שבה בעת שבשנים 1996-2009 עלה השכר הממוצע במערכת הביטחון ב-0.7% בשנה, הרי שבסקטור הציבורי-האזרחי הוא עלה ב-1.7% בשנה, דהיינו בקצב הגבוה ביותר מפי שניים.
בד בבד, בה בשעה שכוח האדם בסקטור הציבורי האזרחי עלה על-פני התקופה האמורה של 14 שנה ב-27.3%, מערכת הביטחון הסתפקה בעלייה של 10.3%. תולדה מבורכת של ההתפתחויות האלה היא שבעוד משקל השכר בהוצאות הביטחון עמד על 59.7% ב-1995, הרי שב-2009 (השנה האחרונה שלגביה התפרסמו החשבונות הלאומיים המפורטים) היה משקל השכר רק מחצית מהוצאות הביטחון.
המשמעות היא שעלה במידה ניכרת משקל הוצאות הביטחון המופנות להצטיידות, מחקר ופיתוח ואימונים. לבסוף, משקל הוצאות הביטחון בסך הוצאותיו השוטפות של הסקטור הציבורי ללא תשלומי ריבית ירד מ-21.6% ב-1995, ל-17.9% ב-2009.
חלק מהשומן כבר איננו
המספרים הללו אינם מקריים: מערכת הביטחון היא המערכת הציבורית היחידה שביצעה רפורמות מרחיקות לכת בכל הנוגע לתעסוקה, ובזה בעיקר שידוד מערך המילואים והצטמצמות רבתי בתעסוקת אזרחים עובדי צה"ל.
אין הכוונה בדברים שלעיל לומר שיש לתת למערכת הביטחון פרס על מה שהצליחה לעשות. אבל כן צריך להיות ברור שחלק מן השומן שהיה בה כבר איננו. וכששכבת השומן נעשית דקה יותר, גוברת הסכנה שקיצוץ יפגע בשרירים.
זה נכון במיוחד בשל העובדה שצעדים מזדמנים - כגון קיצוץ בהזדמנות חגיגית זו שדפנה ליף וחבריה נאבקים על מה שנראה להם כצדק חברתי - אינם מאפשרים לתכנן תוואי אופטימלי של הפחתה בהוצאות הביטחון, ולכן חזקה על עלות הקיצוץ, במונחי פגיעה בביטחון, שתהיה גבוהה יותר מההכרחית.
יש לכל העניין הזה היבט נוסף שחשוב מאוד לא להתעלם ממנו: הביטחון הוא מוצר ציבורי - המוצר הציבורי הקלאסי. תמיד יותר קל לקצץ בתקציבי מוצרים ציבוריים (המאופיינים בכך שכל האזרחים יכולים לצרוך מהם באותה מידה), מפני שהציבור אינו מרגיש בטווח הקצר בתוצאות קיצוצים כאלה (אם צה"ל ירכוש טנק אחד פחות איש לא יבחין בכך).
לעומת זאת, קיצוץ בתקציבים המממנים בעיקר צריכה פרטית, כגון בריאות, מורגש מיד (כל ביקור אצל רופא נכלל כאן), על התוצאות הפוליטיות המתלוות לכך. לכן צריך לחזור ולהדגיש: תפקידה העיקרי של ממשלה הוא לספק מוצרים ציבוריים. פגיעה בהם כדי לממן מוצרים פרטיים מהווה מעילה בתפקיד הממשלה. וכשמדובר בביטחון, יש לזכור שזהו המוצר הציבורי האחד שקיומנו הפיזי תלוי בו.
הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית