הצלחתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל את אישורה של הממשלה להמלצות ועדת טרכטנברג הוא ניצחון פירוס. הוא אמנם גבר על ההתנגדות של מקצת שרי ממשלתו להמלצות הוועדה, אך לא גבר על ההתנגדות בציבור להמלצות אלו.
בה בעת שהציבור תובע את שינוי השיטה, ראש הממשלה מבקש להפיס את דעתו באמצעות שינויים מזעריים בתוך השיטה. חוסר הנכונות של ראש הממשלה להיענות לתביעת הציבור רק ילך ויזין את זעמו, רק ילך ויגביר את נחישותו לשנות את השיטה.
לא נדרשת תבונה פוליטית רבה כדי להבין שהחופזה שבה נהג ראש הממשלה כדי להבטיח אישור מיידי של המלצות הוועדה נועדה למוסס את המחאה החברתית, ולהתעלם מדרישותיה העקרוניות. הדחיפות שבה נהג נועדה לכבול את המחאה בתוך סיפור מסגרת שסוגר עליה את הגולל.
כך נשמע סיפור העלילה כפי שהוא ביקש לספרו: קיימת מצוקה חברתית; הציבור יצא לרחובות והביע את מחאתו; הממשלה כוננה ועדה ציבורית כדי לבחון את הנושא; הוועדה ניסחה המלצות שנועדו לתת מענה למצוקות אלו; ראש הממשלה סמך את ידו על המלצות הוועדה. יופי! עתה כולם יכולים לשוב הביתה ולחזור לשגרה.
לא קומוניסטים
אך זאת יש לזכור - אין זה דוח שיכול לספק את ציבור המוחים. הציבור תובע את שינוי השיטה; הוא תובע להתנער מהאתוס הניאו-ליברלי המנחה את עיצובה של המדיניות הכלכלית של ישראל בעשורים האחרונים; הוא תובע לשנות מן היסוד את התפיסה הרואה בחברה מקבץ של יחידים הנאבקים כדי להשיג יתרון יחסי זה על זה.
בניגוד לתפיסת הצדק החברתי של ועדת טרכטנברג - שיוצרת זיקה עקרונית בין תרומתו של האזרח לבין התגמול הניתן לו - הציבור תובע את כינונה של אמנה חברתית המתבססת על ההכרה של המדינה בזכויות החברתיות של האזרחים. זכויות אלו כוללות, בין היתר, את זכותם של האזרחים לדיור הוגן, לעבודה בתנאים הוגנים, לשירותי בריאות בסיסיים ולחינוך איכותי.
אין בכינונה של אמנה חברתית מסוג זה משום ביטולה של כלכלת השוק. אמנה זו כבר קיימת בקהילת המדינות המתוקנות - לא במדינות קומוניסטיות - כחלק בלתי-נפרד של כלכלת השוק. אלו הן מדינות שאליהן עינינו נשואות, ושאליהן אנו מבקשים להידמות. ואכן, הגיעה השעה שנאמץ את האמנה החברתית הנהוגה בהן.
המלצותיה של ועדת טרכטנברג אינן עולות בקנה אחד עם אמנה מסוג זה. קריאה מעמיקה שלהן מלמדת שאין בהן כדי לשים מחסום של ממש בפני כלכלת השוק נטולת הרסן שהשתלטה על החברה הישראלית, ושמאיימת לחדור לכל תחומי חיינו.
כך לדוגמה, במקום להעניק למדינה תפקיד משמעותי בשיקומו של הדיור הציבורי, הדוח ממליץ על הפרטה נוספת של קרקעות המדינה שתיטיב עם הקבלנים; במקום לנסח המלצות שיישומן יביא להגנה על העובדים מפני ניצולם על-ידי המעסיקים, הוועדה ממליצה על הפרטה נוספת של חברות ציבוריות; במקום ליצור מנגנוני רגולציה אפקטיביים על מחירי המוצרים בשוק, היא ממליצה על פתיחת השווקים לייבוא גורף, שיביא בעקבותיו לפיטורי עובדים.
פעל בתוך סד
כאן יש לטעון להגנתו של פרופ' טרכטנברג. לא היה ביכולתו להציע המלצות נדיבות יותר. זאת, משום שהוא פעל בתוך הסד הניאו-ליברלי שבנה בעבורו ראש הממשלה. לפיכך אין להתפלא שההמלצות שאותן ניסח יכולות לקדם רק שינויים בתוך השיטה הניאו-ליברלית הנהוגה במחוזותינו.
אמנם יש לקבל בברכה מקצת שינויים אלה, ובעיקר את ההמלצות העוסקות בריכוזיות במשק ואת ההמלצות הקוראות להקפאת מתווה הורדת המס שמיטיבה בעיקר עם העשירונים הגבוהים בחברה ועם החברות. ואולם ציבור המוחים תובע שינויים מקיפים ועמוקים יותר.
שינויים אלו ייתכנו רק אם יבוטל כלל ההוצאה הקובע מתווה יורד לגודלה של הממשלה בתוצר, כלל שאחראי יותר מכול לדלדולו של המגזר הציבורי ולפגיעה חמורה בשירותים החברתיים; שינויים אלו ייתכנו רק אם תיענה התביעה של ציבור המוחים לפתיחתו של תקציב 2012, דבר שיאפשר הגדלה משמעותית שלו; שינויים אלו ייתכנו רק אם יבוטל חוק ההסדרים שבו נעשה שימוש אנטי-דמוקרטי על ידי אגף התקציבים באוצר, הפועל כדי לסכל יוזמות חקיקה חברתיות.
דומה שלא עמד לחברי ועדת טרכטנברג העוז כדי להמליץ על השינויים הנדרשים כדי להוביל את החברה הישראלית למקום שבו היא ראויה להיות. יש רק לקוות שרוח המחאה תמשיך לנשוב, עד שישכילו המנהיגים להיענות לתביעות הציבור ולשנות את השיטה.
הכותב הוא פרופ' באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ונמנה עם ראשי צוות המומחים המייעץ לאנשי מחאת האוהלים