ההצלחה של הקמפיין האינטנסיבי לשחרורו של גלעד שליט מעלה, לצד שאלות הביטחון והמוסר, גם שאלות כלכליות: מטבע הדברים קמפיין שכזה, על צרכיו האדירים, מצריך לא מעט משאבים כספיים.
נקודה מעניינת בהקשר זה היא התנהלותן של החברות הגדולות במשק. החברות הללו, שדווקא אוהבות להתהדר בתרומתן לקהילה, לרוב לא יצאו מגדרן כדי לתרום לקמפיין שליט.
בתחקיר G אודות מימון הקמפיין ("מחיר החופש", 30.6.2010) הציע אמיר גור-לביא, ממובילי מטה המאבק, הסבר: חוסר הרצון של אנשי עסקים וחברות מסחריות להתעמת עם השלטון.
"אלה שתורמים לפני הבחירות לשתי מפלגות יריבות, כי הם אומרים 'נלך על כל הקופה' - אלה אנשים שחוששים שאחרי שיתרמו לנו יתחשבנו איתם ויגידו, 'איך יכולתם לתמוך במסע שיצא נגד מדיניות הממשלה'. לכאורה, נושא גלעד שליט הוא בלב הקונצנזוס, אבל לא כל פעולה שאנחנו עושים היא בלב הקונצנזוס".
גורם אחר בקמפיין אף סיפר כי שניים מהטייקונים המוכרים במשק הודיעו למטה המאבק על נכונותם לתרום כל סכום שיידרש - ובלבד שתישמר האנונימיות שלהם. הערפול נשמר גם מכיוון שהתרומות גויסו דרך עמותת "קרן מאור"; כיוון שהעמותה פועלת גם בתחומים ובנושאים אחרים, לא ניתן להסיק מדוחותי ה הכספיים לגבי היקף התרומות המדויק שנאספו לטובת הקמפיין.
כך או אחרת, דבר אחד בטוח: התורמים והמתנדבים הגדולים ביותר לקמפיין היו כלי התקשורת. נראה כי תמיכה שלהם שוות ערך לפעמים יותר, או לפחות לא פחות, מכסף.