במוצאי השבת האחרונה נשאלתי לדעתי. הגיעו תמונות חדשות, עוד תיעוד טלפון סלולרי של הדקה האחרונה לחיי מועמר קדאפי. "האם לשדר?" תשובתי החד-משמעית הייתה, ועדיין, לשדר. אמנם בתנאי שהמגיש יזהיר כי מדובר בתמונות קשות לצפייה, ועל הסרט תופיע לכל אורכו כתובית: "התמונות קשות לצפייה".
זה הזמן שבו חלק מהקוראים ינודו בראשם, שהרי תמונות הלינץ' בקדאפי כבר שודרו, מדוע צריך לשדר אחרות, אם לא בשל תאוות התקשורת לדם, או רייטיניג, או נקמה, או כל הרעות האלה ורבות אחרות?
אבל לצילומים האלה יש משמעות החורגת מעבר למותו של אדם אחד. ולא, ממש לא ההסבר המופרך ששמעתי - שאם שידרנו את צילומי מותו של קדאפי, אז אנו מזדהים עם עצם רציחתו ואופן רציחתו (כן, גם אנשים נתעבים, גם רודנים נרצחים - וזה היה המקרה); הצילומים החדשים שפכו אור חדש על האכזריות שבה נרצח.
שידור התמונות נעשה לא בלי מחשבה. אמנם בלחץ זמן, אבל עם מחשבה, וגם לאחר ימים מספר, לדעתי נהגנו נכון מבחינה עיתונאית. ראשית, מדובר בחדשות כפשוטן, חדשות הנגזרות מהשורש ח.ד.ש, שבתוכן מקופלות חשיבות וגם עניין. כל האלמנטים האלה נמצאו בכמויות גדולות בתמונות הדרמטיות של האדם ששלט 42 שנה במדינתו, שהיה אחד השליטים המפורסמים והססגוניים בעולם, ושנרצח ככלב שוטה.
דמוקרטיה חדשה?
אבל התמונות האלה שימשו גם, ולא במשתמע אלא באופן חד-משמעי ובזמן אמת, כדי להעלות כמה שאלות מטרידות, שאלות שהעלינו, עמיתיי ואני, מיד עם פרסומן בעולם, ביום חמישי, וביתר שאת ביום שישי: ראשית, המתקוממים - אלה שהמערב העלה על נס כלוחמי חירות, דמוקרטיה וצדק, בניגוד לדרכיו הנלוזות של הרודן המושחת והרצחני קדאפי.
נכון, קדאפי לא היה טלית שכולה תכלת בלשון המעטה, ומספיק להיזכר בפיצוץ מטוס פאן-אם מעל העיירה הסקוטית לוקרבי. אבל המתקוממים היו אמורים להיות שונים, להתוות דרך אחרת ללוב. ואם זו נקודת ההתחלה של הדמוקרטיה החדשה - הרי שהיא מטרידה מאוד.
נקודה נוספת היא העובדה שאיש ממנהיגי המערב - אלה ששלחו את הכוח הצבאי החזק בעולם, ברית נאט"ו, לחסל את משטר קדאפי תחת האצטלה שהם מגינים על העם הלובי מטבח המוני - לא טרח לגנות את הלינץ' הנתעב.
חתן פרס נובל לשלום, נשיא ארה"ב ברק אובמה; נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, שהיטיב לצטט את סיסמת המהפכה הצרפתית, חירות, שוויון אחווה; דיוויד קמרון הבריטי, שהעלה על נס את ההיסטוריה המפוארת של ארצו; הפילוסוף הצרפתי-יהודי ברנר אנרי-לוי, שמאמריו, דיווחיו מבנגאזי, השפיעו על מקבלי ההחלטות ודחפו אותם למעורבות - איש מהם לא גינה את הרצח של אדם שטרם הורשע, ולא דרש דין וחשבון מהמועצה הזמנית של לוב. אף לא מילה.
ועוד נקודה אחת: מיד עם היוודע מותו של קדאפי הודיע שר ההגנה הצרפתי, ז'רר לונגה, בשמחה ובגאווה, כי היו אלה מטוסי הקרב הצרפתיים שפגעו בשיירה הנמלטת של קדאפי ושיתקו אותה. בטרם הגיעו התמונות של הלינץ', התפארה צרפת גם בכך שהיו אלה מטוסי נאט"ו הצרפתיים שחיסלו את קדאפי.
לא המנדט של נאט"ו
ההודעה לא זכתה עד כה לתשומת-הלב שהגיעה לה. מדוע בעצם מטוסי קרב של נאט"ו הפציצו מהאוויר שיירה של כמה מכוניות אזרחיות? נזכיר, המנדט של ברית נאט"ו היה להתערב בלוב כדי למנוע רצח עם, למנוע מחיילי קדאפי ומשכירי-החרב שלו לבצע פשעים נגד האנושות באזרחים חסרי מגן. נאט"ו יצאה למבצע להגן על האזרחים בבנגאזי - וסיימה בחיסולו של קדאפי.
אי-אפשר לטעון שביום חמישי האחרון קדאפי עדיין שלט בלוב, או ששיירה ובה מכוניות אזרחיות היא מטרה צבאית לגיטימית. זה היה סיכול ממוקד באדם ובבני משפחתו, שכבר לא היוו איום על איש, בלוב ומחוצה לה.
צילומי קדאפי המחוסל, כמו סדאם התלוי, כמו צ'אושסקו מול כיתת יורים מאולתרת, משמשים להראות שהמשטר הקודם חוסל - פיזית. לא ישוב עוד. ויש לכך חשיבות בבניין המשטר החדש.
אבל במקרה של קדאפי, התמונות הקשות העלו גם שאלות קשות, שאלות שנשאלו, שאלות שטרם נענו על-ידי מנהיגי המערב ולוב החדשה. וזה תפקידה של העיתונות - להעלות נקודות למחשבה, לדרוש ממנהיגים דין-וחשבון על מעשיהם - ועל מחדליהם.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1 ומגיש השעה הבינלאומית ברשת ב'.