הדרישה לשים קץ להעסקה של עובדי קבלן ונותני שירותים נהפכה אחת התביעות המרכזיות של המחאה החברתית. הדרישה לשנות את דפוסי העסקתם של עובדים אלה ולהעבירם להעסקה ישירה היא הדבר הראוי לעשותו מבחינה מוסרית, והדבר הנכון לעשותו מבחינת התועלת הכרוכה בו.
ההודעה של ההסתדרות על הצטרפותה למאבק זה, ונכונותה לעשות שימוש אפשרי בכלים העומדים לרשותה כדי לקדמו מהווים צעד משמעותי למיגורה של תופעה נפסדת זו.
מקורם של דפוסי העסקה בלתי-ישירים דווקא במגזר הציבורי, ב"תוכנית לייצוב המשק" של 1985. אחת ההחלטות הדרמטיות שנכללו בתוכנית זו הייתה להבטיח הפחתה בשיעור של 2% לשנה ממצבת כוח-האדם של המגזר הציבורי, אחד מיני הצעדים שנועדו לתת מענה לגירעון התקציבי שהלך ותפח.
הפחתה זו גרמה למחסור הולך וגדל של עובדים במגזר הציבורי, מחסור שנבע מהצורך לתת מענה לגלי העלייה של שנות ה-90 של המאה שעברה, לגידול טבעי באוכלוסייה ולהתמקצעות של ענפים שונים במשק. ואולם גם לאחר הצלחתה של התוכנית לייצב את המשק הישראלי לא הוגדלה מצבת כוח-האדם במגזר הציבורי: מה שהיה נכון למצב חירום הפך נכון גם למצב של שיגרה.
אם הסדר זה נועד תחילה להקטין את הוצאות הממשלה, וזאת כדי למנוע תקציבים גירעוניים, הרי שבהמשך נועד להקטין את גודלה של הממשלה ביחס לתוצר, גם כאשר המשק הלך וצמח. כלומר, המשך אימוצו של הסדר זה נועד להשיג מטרות חדשות; הוא נועד להותיר בידי המגזר הפרטי משאבים עודפים, וזאת באמצעות הורדת המיסוי על עבודה והון.
ניתן למצוא ביטוי למגמה זו במטפורה הציורית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפעל נמרצות לכווץ את המגזר הציבורי, והמשיל את המשק לאיש הרזה (המגזר הפרטי) הנדרש לשאת על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי).
אנחנו והעולם
דפוסי ההעסקה הבלתי-ישירים של עובדים במגזר הציבורי הם רק ביטוי אחד של מדיניות זו; הם אמורים לתרום את חלקם להתכווצות מרצון של המשאבים העומדים לרשותה של הממשלה, וזאת כתוצאה של העסקה בלתי-ישירה של עובדים במגזר הציבורי, שאמורה להוריד את עלויות העסקתם.
הלהט והאדיקות שמגלים קברניטי המשק הישראלי בקידומה של מדיניות זו ראויים לציון. על-פי נתונים של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שיעור ההעסקה של עובדי קבלן ושל נותני שירותים במשרדי הממשלה גבוה מאוד בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ועומד על כ-20% מכלל המועסקים במשרדים אלה.
יתרה מכך, נתונים אחרים מצביעים על שיעור גבוה במיוחד - יותר מ-50% - של עובדים המועסקים באמצעות קבלני כוח-אדם שמועסקים במגזר הציבורי בכללותו (משרדי ממשלה, השלטון המקומי, וגופים ציבוריים אחרים).
על נתונים אלה יש להוסיף את הממצאים של לשכת המסחר של תל אביב והמרכז, שמהם עולה כי שיעורי העסקת עובדים באמצעות חברות כוח-אדם בישראל הם מן הגבוהים בעולם, ומהווים 5%-10% מכוח העבודה האזרחי לעומת שיעורם באירופה וארצות הברית, אשר אינו עולה על 2.5%.
נכון להיום, קובעים ממצאי הלשכה, מועסקים במגזר הציבורי לבדו 50 אלף עובדים בקירוב באמצעות חברות כוח-אדם, המהווים כ-5% מכלל המועסקים במגזר הציבורי.
הקשר הגורדי
פריחתן של חברות כוח-אדם ופעולתן הנרחבת, בעיקר במגזר הציבורי, הן קלון לחברה הישראלית. תופעה זו משקפת את התנערותה של המדינה מהאחריות לעובדיה ולהפקרתם בידי חברות כוח-אדם שלא מהססות פעמים רבות לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות.
הקשר הגורדי המתקיים בין רצונה של הממשלה להיטיב עם המגזר הפרטי לבין השחיקה הדרמטית בשכרם של העובדים הוא מן המפורסמות. שכרם של עובדים אלה בתחום הניקיון והאבטחה, לדוגמה, הוא כמחצית מהשכר הממוצע במשק. הפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של עובדים אלה, הכרסום בביטחון הסוציאלי שלהם וצמצום האפשרויות העומדות לרשותם לפיתוח קריירה מקצועית הם דברים שאין הדעת יכולה לקבל.
לא רק זאת, הספרות המקצועית מלמדת שאין הוכחה לכך שהעסקה בלתי-ישירה של עובדים מייעלת את השירות הניתן על-ידם; להיפך, דפוסי העסקה אלה פוגעים באיכות השירות הניתן לציבור, משום שהם אינם מאפשרים את התפתחותה של מחויבות עמוקה של העובד למקום עבודתו והם אינם מאפשרים התמקצעות שאותה ניתן לרכוש רק בפרקי זמן ממושכים.
ארגוני העובדים ניהלו בעבר קרבות מאסף מול ממשלות ישראל ופקידי האוצר, שביקשו לחסל את העבודה המאורגנת בישראל. קרבות אלו הותירי מאות אלפי עובדים לחסדיהן של חברות קבלני כוח-אדם שפגעו בזכויותיהם ועשקו אותם. המחאה החברתית, שהוציאה מאות אלפים אל הרחובות, הציבה את התביעה הבסיסית להשתית את יחסי הגומלין החברתיים על עקרונות של הוגנות וסולידריות חברתית. היא מעניקה רוח גבית חזקה לארגוני העובדים במאבקם להבטיח העסקה ישירה של כלל העובדים של חברות כוח-אדם.
הכותב הוא פרופ' באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמכון ון ליר בירושלים, ונמנה עם ראשי צוות המומחים המייעץ למובילי המחאה החברתית