קצת חורף אז מוותרים?

אומרים שהספורט יפה לבריאות, אבל יש לפעמים שהוא מסייע גם לראות דברים שלא רואים מכאן. ביום שלישי בשבוע שעבר השתתפתי במירוץ הלילה של נייקי. אני לא מספר לכם את זה כדי שתשלחו לי את המשאית עם המדליות (אם כי לא היה מזיק לפרגן), אלא כדי לספר לכם על אירוע ביזארי שהתרחש בפינת הרחובות אבן גבירול ושדרות נורדאו, בערך אחרי קילומטר אחד של ריצה: כמה עשרות אנשים, בני עדות "הצדק החברתי", עמדו וקראו את קריאת הקרב שלהם, "העם דורש" וגו', ונענו בשמחה על-ידי רוב הרצים, כלומר בעלי הכושר שבהם; אחרים, כמוני, שהיו עסוקים במאבק על כל טיפת חמצן, הסתפקו במחיאות כפיים.

למה ביזארי? כי 3 ימים קודם לכן ניסו דפני ליף וחבריה לחדש את המחאה החברתית שלהם, לא בהצלחה יתרה: שלום חנוך, הדבר הכי קרוב בישראל לבוב דילן, נתן את הנאמבר הכי גדול שלו; "החמישייה הקאמרית", מי שהגדירה מחדש את התל-אביביות באמצע שנות ה-90, התאחדה לכמה דקות; הכניסה הייתה כמובן חופשית - ובכל זאת, לכיכר הגיעו "רק" כ-20 אלף מפגינים, לא נלהבים במיוחד.

לאירוע של נייקי, אחד מסמלי הקפיטליזם הגלובלי, הגיע אותו מספר משתתפים, רק שהאחרונים שילמו כ-150 שקל תמורת הזכות להשתתף במירוץ, ואם מוסיפים לכך את אורך המסלול ומספר הצופים שעמדו בשולי הכביש - מקבלים מפגן עוצמה גדול בהרבה.

כל זה היה יכול להיות הגיוני אילו היה מדובר בשני קהלים נפרדים לגמרי; אבל במציאות, חלק גדול מהקהל שרץ תחת החולצות הזרחניות של נייקי "התאמן" במשך הקיץ בצעידה משדרות רוטשילד לכיכר המדינה כשרוממות המחאה בגרונו.

איך אני יודע? חלק מהרצים היו מוכרים לי אישית, חלק זיהו אותי לפי האיור ב"גלובס" ובאו לשוחח אתי על טלוויזיה, חלק היו הפרצופים המאוירים בעצמם, כי ריצה למרחקים בינוניים וארוכים, למרות הנגישות שלה לכל שכבה באוכלוסייה, הפכה כבר מזמן לנחלת העשירונים העליונים. אז למה הגיעו כל אותם אנשים לאירוע בתשלום שמחייב אותם למאמץ פיזי בשלישי, ולא שעו לתחינות ראשי המאבק לחזור לרחוב (בחינם!) במוצ"ש?

התשובה, לדעתי, טמונה בכך שהמחאה הייתה עיסוק נעים לקיץ, הזדמנות לאקשן שמירוק מצפון בצדו, כמו לצרף את האיור של גלעד שליט לתמונה בפייסבוק. אלא שנגמר הקיץ, תמו החגים, המאבק הפך מהפנינג למחאה אמיתית, דמותו הסימפטית של איציק שמולי פינתה את הבמה לקצף שפתותיה של דפני ליף, וכל זה כבר מזמן לא פאן, אז עוברים לנייקי, ללמדנו שיותר משחיפש המעמד הבינוני צדק חברתי, הוא בסך-הכול רצה מישהו לרוץ איתו.

בשולי האירוע, אגב, פינו את האשפה עובדי קבלן, אלה שעלו על ראש שמחתו של המאבק החברתי. נוכחותם העגומה התקבלה על-ידי מרבית המשתתפים בהפנינג בטבעיות גמורה. כמה נוח לא לראות אותם, ציינתי לעצמי, כשכל חולצת ריצה בביתנים שבשולי האירוע נמכרת בסכום זהה למה שהם קיבלו עבור משמרת שלמה של עבודה קשה.