ערוצי הטלוויזיה המסחריים מתקיימים מכספי הפרסומות, כספים המגיעים מכיסם של בעלי ההון. כשהכנסות הערוצים המסחריים נפגעות - וזה קורה לעתים תכופות - בעלי הערוצים נאלצים להתחנן לחסדיהם של נבחרי הציבור כדי לקבל הקלות.
על רקע מערכת היחסים התלותית בין המשולש הון-שלטון-תקשורת, ובטח לאור חדלונו של הערוץ הראשון והעמקת שליטת הפוליטיקאים ברשות השידור, לא ברור כיצד יכול הציבור להיות בטוח שהסיקור התקשורתי את דמויות המפתח במשק ובפוליטיקה הישראלית משקף מציאות מהימנה.
עד כמה תוכניות התחקירים בישראל, שמשודרות בערוצים המסחריים, יכולות לפעול באופן חופשי? אני שואלת את רינו צרור, מאנשי האקטואליה והתחקיר הבכירים בארץ, שעד לאחרונה ערך את תוכנית התחקירים של רשת "360".
"כמעט בלתי אפשרי", הוא משיב. "רוב אנשי הטלוויזיה בישראל שמחזיקים בתפקידים ניהוליים, כולל עורכים ראשיים, הם לא אנשי תוכן. הם אנשי שיווק, כספים, כלכלה. היתרון הגדול שלהם הוא לא בזיהוי הסיפור העיתונאי הנכון או בבחירת המגיש הראוי, אלא ביכולת שלהם לייצר טלוויזיה בידורית שאפשר לשווק לכמה שיותר צופים. הם נמצאים בטלוויזיה כדי ליהנות ולהרוויח כסף, ולא כדי שהיא תייצר עבורם בעיות. לכן, כשעל כף המאזניים מונחים מצד אחד כסף ומהצד השני טלפון זועם משטייניץ או מהמנכ"ל של נוחי דנקנר, הבחירה פשוטה. הבידור מנצח, בלי קשר למה הציבור רוצה או לתורת הטלוויזיה. אנשי המפתח של הטלוויזיה המסחרית חושבים מה נכון להם, ספציפית".
- הטלפון משטייניץ מגיע כשצריך?
"ברוב המקרים הוא לא צריך להגיע. אנשי השטח של תוכניות תחקירים למודי ניסיון, והסינון העצמי מגיע כבר מהמקליט, מהצלם, מהנהג של ההפקה. את יודעת כמה פעמים שמעתי מאנשי הפקה את המשפט: 'עזוב, בחיים לא יתנו לך לפרסם דבר כזה'? לצערי, ב-90 אחוז מהמקרים הם צודקים. לאורך כל הדרך, נתקלים בפונקציות שונות שמסבירות לך למה הסיפור לא יראה אור בסיכומו של דבר. ככל שמתקדמים בתחקיר, האמירה הזאת יותר צפופה, יותר הדוקה, יותר חזקה. צריך להיות נורא נחוש, מונחה לייזר, כדי לא לוותר ולהתעקש לספר את הסיפור".
"ישראייר פורסם כי לא היה דרמטי"
לדברי צרור, התחום הקשה ביותר לסיקור וטיפול בתוכניות תחקירים הוא, ללא ספק, בעלי ההון. להעמיד בסיכון תקציב פרסומי בגלל תחקיר של 40 דקות, חשוב ככל שיהיה, זו לוגיקה שבדרך-כלל לא מתיישבת עם ההיגיון הכלכלי של קברניטי הערוצים המסחריים. "קשה מאוד לגעת בכסף", הוא אומר. "משהו מהסיפור יפורסם, אבל השאלה היא אם זה הסיפור שבאמת רצית לספר. הרבה יותר קל לקדם תחקיר צולב על רכבת ישראל, למשל, שגם מחזיקה בתקציב פרסום. אמנם מעורבים שם מכרזים של מיליארדים, אבל אין אדם ספציפי שזה ייפגע לו בכיס. על אותו משקל, בבנקים נוגעים יותר בקלות, לעומת בתי ההשקעות. בנק לא יפסיק כל-כך מהר את הפרסום, בעוד בתי השקעות מחזיקים את התוכניות הכלכליות. להון יש השפעה דרמטית על מה מתפרסם, ובעיקר על מה שלא מתפרסם".
לרבים זכור ודאי תחקיר "עובדה" על "כמעט תאונה של מטוס ישראייר בניו-יורק" מ-2005. מכתב שנשלח להנהלת קשת מבאי כוחם של נוחי דנקנר ואבי פישר, בעלי החברה, גרם לזכיינית להודיע על דחיית שידורו של התחקיר. בסופו של דבר, התחקיר שודר כסדרו.צרור לא מתרשם. "תחקיר ישראייר, מלכתחילה, הגיע לשידור כי הוא לא היה נורא דרמטי. הסיפורים הדרמטיים לא מתקרבים לפרסום. למה אף אחד לא מרים, למשל, תחקיר על דנקנר ומכירת "מכתשים אגן" לתאגיד הסיני כמצ'יינה? זה הרי סיפורי אלף לילה ולילה. מי קנה? מה קנה? מה יעלה בגורל אלפי העובדים מבאר-שבע בעוד 5 שנים? אני לא מבין את הסיפור הזה, וקשה מאוד למצוא תשובות בתקשורת. בעלי ההון כמעט בלתי נגישים".
בעל המאה הוא בעל הדעה. אבל, כידוע, גם הפוליטיקאים לא תמיד תומכים בזכות הציבור לדעת, בטח לא כשמדובר בתחקיר שעשוי לפגום בפופולריות שלהם בסקרים. "לפני שנתיים-שלוש, הייתי אומר לך שעם פוליטיקה וביטחון אנחנו מסתדרים, פחות או יותר", אומר צרור. "כשהתחלתי לעבוד כעיתונאי, באמצע שנות ה-70, הבעיה של העיתונאים הייתה עם הפוליטיקה. היינו צריכים להתגבר על כל החארטות שהפוליטיקאים סיפרו לנו כדי לספק לציבור תמונה מהימנה. ואז הגיע ההון ובעצם לקח את כל האופציה הדיבורית האמיתית. במשך תקופה הסתובבנו בתחושה שעל הפוליטיקה והביטחון אנחנו משתלטים ורק ההון הוא הבעיה. בשנתיים האחרונות, השלטון והפוליטיקה שוב צברו כוח הרתעה משמעותי מול התקשורת".
"סיכוי גבוה שהערוץ יחדל מלהתקיים"
"אני אומר את הדברים הבאים באחריות לא מבוטלת: ערוץ 10 נמצא בקשיים. בפעם הקודמת שהערוץ היה בקשיים, ביבי תמך בשיקומו תמיכה מלאה. בלי תמיכת ראש הממשלה, לא הייתה תמיכה של שר האוצר ושר התקשורת, כעובדה. לתמיכה הזאת הייתה משמעות כלכלית אדירה. עכשיו, כשהערוץ שוב זקוק לתמיכת הפוליטיקאים להמשך קיומו, אין לי ספק שאחרי תחקיר 'ביביטורס' של רביב דרוקר, הערוץ לא יקבל סימפטיה או אמפתיה מהדרג הפוליטי. כלומר, קיים סיכוי גבוה שהערוץ יחדל מלהתקיים. ככה זה, כשגוף שידור סימפטי לפוליטיקאים, הם ידאגו להחיות אותו. כשהוא לא סימפטי, הם יתנו לו למות בלי שום בעיה".
- גם מהדורות החדשות מתמודדות עם אותן בעיות?
"בהחלט. אחד המקומות הראשונים שבהם הציבור מחכה לקבל אינפורמציה חדשה על בעלי ההון והפוליטיקאים זה במהדורות היומיות, דבר שבדרך-כלל לא קורה. זה מה שהמחאה החברתית אמרה לכל אמצעי התקשורת: כולכם חארטה! מי שמחובר לרשתות החברתיות יודע שהמחדלים האמיתיים לא מתפרסמים בתקשורת".
בעיה נוספת שמכבידה על מרחב התמרון של תוכניות התחקיר בישראל, לדעת צרור, היא המרדף אחרי הרייטינג. "לערוצים המסחריים יש היום דרישה מתוכניות הפריים להגיע לרייטינג של כ-25 אחוז, לא משנה אם מדובר בריאליטי או בתוכנית תחקירים. נוצר פער בין היכולת הממשית של תוכנית תחקירים להביא את המספרים האלה, באופן רציף ולא בפיקים, לבין הדרישה העקרונית של הזכיין למספרים של 'מאסטר שף'. זה לא עובד".
- אז איך מתמודדים עם זה?
"יש כתבות תחקיר שהן 'רייטינג טבעי' - כתבה על דודו טופז, ראיון עם רונה רמון, מכתבים מרון ארד. אבל כמה כאלה יש כבר? רוב כתבות התחקיר החשובות לא מספיק צבעוניות כדי להתחרות על תשומת-הלב הציבורית מול תוכניות ריאליטי. אז הזכיין או באי כוחו לוחצים על תוכנית התחקירים להיות קצת יותר אמפתיים ופמיליאריים. המערכת חייבת לדעת לעמוד בלחצים, כי תוכנית תחקירים שתשתמש לאורך זמן בסיפורים שסוחטים רייטינג באופן מאולץ לא תשרוד. המרוץ אחרי עוד נקודת רייטינג הרבה יותר דרמטי ומופרע ממה שנוטים להעריך. כמי שהיה עכשיו שנה בתוך הפריים, מדובר במחלת נפש. האנשים שמשחקים את המשחק הזה, הם הכי קרובים לקריסה רגשית שראיתי".
- בגלל זה הודעת במהלך העונה הראשונה של "360" כי לא תמשיך בעריכת התוכנית?
"לא. אפשר להתמודד עם רייטינג בהצלחה בלי להגיע לקריסה, וגם הצלחנו בזה. באשר לשותפות עם הזכיינית, היא לא עלתה כל-כך יפה".
- עד כמה לעובדה שאנחנו מדינה קטנה, שכולם מכירים את כולם, יש השפעה על צנזור כתבות תחקיר?
"ההון והשלטון מנצחים במערכה הזו לא בגלל שאנחנו מדינה קטנה. הם איבדו את אלמנט הבושה, וזה דבר שחייבים לתקן. שמים עלינו זין".