הדמוקרטיה הישראלית נתונה תחת התקפה עזה. מה שהחל במושב הקודם בדמותם של חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה וחוק החרם - נמשך ביתר שאת עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, בהצעות חוק נגד ארגוני החברה האזרחית (חוק העמותות), נגד חופש הביטוי (ההצעה בדבר פיצויים עונשיים לשם הפחדה בגין לשון הרע) ונגד בית המשפט העליון - ההצעה להעביר את המועמדים לשפיטה במבחן נאמנותם לחזון ארץ ישראל השלמה.
גולת הכותרת היא חוק דיכטר, שמבקש לשנות את תשתיתה החוקתית של המדינה על-ידי עקירת נשמתה הדמוקרטית ומימוש יהודיותה, על חשבון זכותם לשוויון של האזרחים הערביים.
במקביל, בעקבות מגמות של התחרדות קיצונית, משתנה היחס כלפי נשים ברחוב, באוטובוס, בתרבות ובצבא. מתפשטות תפיסה ומציאות של הדרת נשים, כדי להגן על חסידותם של גברים שאינה יכולה לעמוד מול קול או מראה של אישה. גם כבודן של נשים היה למרמס.
תפיסה דלה ומעוותת של הדמוקרטיה
הכנסת פועלת כאילו לא הייתה בקיץ מחאה המונית, שתבעה צדק חברתי בגיבוי חברתי עצום. הכנסת מחריפה את תמונת המצב שחשפה מחאת האוהלים. בית הנבחרים, המורכב מנציגיהם של האזרחים, פועל מתוך נתק גמור מן הצרכים והמאוויים של הציבור הרחב. זהו כשל ענק בתפקידו של בית הנבחרים כנציגו של הריבון.
"חגיגת" החקיקה הזו מבטאת תפיסה דלה ומעוותת של הדמוקרטיה. היא נתפסת כשלטון בלתי מוגבל ובלתי-מרוסן של הרוב. לזכויות האדם והמיעוט, לעצמאות השפיטה, לשלטון החוק, לחופש הביטוי - אין כל מקום לפי תפיסה זו. ולהיפך. הצעות החוק משמיעות היעדר נכונות להתמודד עם ביקורת כלפי השלטון.
מכאן הרצון לסתום פיות - ולא רק בחקיקה: מכאן הנפת גרזן הכורת על ערוץ 10, מכאן המהלכים הננקטים ברשות השידור, מכאן המגמה לחסל באמצעות הפחדה בפיצויי ענק את העיתונות המתחקרת ואת ארגוני החברה האזרחית.
בית המשפט העליון הוא היסוד המרכזי במערכת האיזונים והבלמים הישראלית. הוא ממלא תפקיד ביקורתי כלפי הממשלה והכנסת. ככזה הוא לצנינים בעיני המחוקקים הנמרצים, המבקשים למלא את שורותיו באומרי הן.
הצעד הזה בא אחרי שהכנסת כבר עשתה לצחוק את הנוהג, שאחד מנציגיה לוועדה לבחירת שופטים הוא מן האופוזיציה, בכך שבחרה כאופוזיציה לממשלת ימין קיצונית נציג של סיעה שהיא קיצונית עוד יותר.
היחס למעשה החקיקה מעוות. יוזמות החקיקה הללו אינן באות להתמודד עם בעיות אמת בדרך רציונלית. יש שהן מיועדות לפגוע במיעוט הערבי - "סתם" למען ההרגשה הטובה של מי שחשים איבה כלפי האזרחים הערביים. ובהזדמנות זו מושג גם היעד של דה-לגיטימציה למיעוט הערבי.
יש שהחוק אינו אלא אמצעי ציני למניפולציה לשם השגת יעד כוחני: מי שצפויים להיבחר כנציגי לשכת עורכי הדין לוועדה לבחירת שופטים אינם מקובלים על הממשלה. הבה נשנה את אופן בחירת הנציגים כדי להשיג תוצאה פרסונלית נוחה לשלטון.
איש לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו
כיצד ניתן לצפות שהציבור יגלה יחס של כבוד לחוק, שכך נוהגים בו מחוקקיו? הצירוף של כנסת דורסנית יחד עם בית משפט רופס, שיעניק הכשר לכל שרץ, הוא הגרוע מכל. הוא יביא לכך שתוך זמן לא רב ישתנו מן היסוד אמות-המידה החברתיות הבסיסיות ביותר: המישור יהיה לעקוב והעקוב למישור.
באחריות מלאה לאסון המומט על החברה הישראלית נושאים לא רק היוזמים של המהלכים החוקתיים הללו, אלא גם כל התומכים בהם, יהיו מניעיהם אשר יהיו, וכל מי שאינם נאבקים בהם. איש לא יוכל לרחוץ בניקיון-כפיו.
בה בעת מתרחשות תופעות חמורות נוספות: נמשך המחדל המהדהד באכיפת החוק נגד פוגרומיסטים יהודים, בעיקר, אך לא רק, בשטחים. המדינה (מערכת הביטחון והפרקליטות) מהתלת בבית המשפט העליון בכל הנוגע למאחזים הבלתי חוקיים, ובית המשפט אינו עומד בפרץ. ראש הממשלה מבקש להכשיר את מה שאינו ניתן להכשר.
האם מדובר בתופעות נבדלות - או שמא מתקיים ביניהן קשר? האם אפשר שכל מה שתואר לעיל אינו אלא אמצעים שתכליתם להבטיח את המשך שליטתה ואחיזתה לעד של ישראל בשטחים, ואת הפיכתה למדינה שלא תוכל להיות יהודית ולא תוכל להיות דמוקרטית?
אני משער שאזרחיות ואזרחים רבים מודאגים, אלא שהם מחכים לרגע קריטי של משבר כדי לצאת לרחובות. אך בקריסתן של דמוקרטיות אין רגע ברור כזה. מדובר בתהליך הדרגתי, שבמהלכו אנו משלימים היום עם מה שנראה לנו בלתי קביל אתמול. הרגע הוא, לכן, עכשיו.
הכותב הוא משפטן ישראלי, פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית, מכהן כסגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה. סייע בכתיבת המאמר: עו"ד עמיר פוקס.