בעוד 20-50 שנים, כאשר הוויכוחים הפוליטיים של ההווה כבר יעלו אבק, יוכלו היסטוריוני העתיד לקבוע ביתר פשטות אם התקופה הנוכחית היא אכן נקודת מפנה במעבר החברה הישראלית מדמוקרטית לחברה בעלת מאפיינים פשיסטיים, כפי שטוענים רבים באחרונה. לנו, אנשי ההווה, לא נותר בינתיים אלא לנסות לנחש את המגמות בהווה שיהפכו לפרקטיקות המחר.
מתוקף מהותה, העיתונות מדווחת מדי יום על המציאות וחושפת בפני הציבור את החלקים שהם בדרך קבע נסתרים. בפרפרזה על דבריו של הפילוסוף וולטר בנימין, ניתן לומר כי תפקידה של העיתונות הוא "להבריש את המציאות נגד כיוון הפרווה" ולחלץ מתוכה את כל אותן אמיתות חבויות שכוללות לעתים רבות מדי שחיתויות, סיאוב וניצול מרות ושררה של האנשים שנמצאים אי-שם במעלה הפירמידה.
בניגוד למשטרים טוטליטריים בהם התקשורת משמשת לביסוס השלטון ולהסתרת השחיתויות בו, במשטרים דמוקרטיים תפקידה של התקשורת הוא לשמש מעין חייל שעומד על המשמר נגד ניצולו לרע של החופש שמעניקה צורת שלטון זה.
תומאס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארצות-הברית ומנסחה של הכרזת העצמאות האמריקאית, שידע דבר או שתיים על חשיבותה של הדמוקרטיה, התייחס פעמים רבות בנאומיו וכתביו למושג "עיתונות". לא תמיד הוא אהד אותה, אבל תמיד הוא הכיר בחשיבותה לקיומו של האדם הדמוקרטי.
"חירותינו תלויה בחופש העיתונות, ואם חופש זה יוגבל - לא נוכל להתקיים", כתב פעם, ובמקום אחר הוסיף כי "לו הייתי נאלץ לבחור בין מדינה שיש בה ממשלה ואין בה עיתונות, לבין מדינה שיש בה עיתונות ואין בה ממשלה - הייתי בוחר באפשרות השנייה".
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי ככל שנציגי השלטון ובעלי ההשפעה חוששים יותר מזרועותיה הביקורתיות של התקשורת ומנסים להצר את צעדיה - כך ישנה סיבה דחופה יותר לנבור במעשיהם.
היום (ב') תעלה להצבעה במליאת הכנסת הצעת התיקון לחוק לשון הרע, שאושרה לקריאה ראשונה בוועדת החוקה בשבוע שעבר. התיקון, שהוצע על-ידי חברי כנסת מהקואלציה והאופוזיציה - חברי הכנסת מאיר שטרית (קדימה), יריב לוין (הליכוד), זבולון אורלב (הבית היהודי), אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) וישראל חסון (קדימה) - מבקש להגדיל את סכומי הפיצויים שישלם גוף או אדם הפוגע באחר על-ידי הוצאת דיבה נגדו.
במצב הנוכחי רשאי בית המשפט לחייב את גופי התקשורת, אזרחים מן השורה או כל גוף שהוא עסקי או ציבורי, לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50 אלף שקל, ללא הוכחת נזק. באם הוכיח התובע כי לשון הרע פורסם בכוונה תחילה לפגוע בו, רשאי בית המשפט לפסוק עד 100 אלף שקל, וזאת ללא הוכחת נזיקין מצד התובע. יודגש כי באם הוכח נזק כלשהו יכול התובע לדרוש כל סכום שהוא.
הצעת התיקון, שזכתה לתמיכת ועדת החוקה, מבקשת לשנות את המצב הקיים, כך שבשלב הראשון רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בשיעור של עד 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק מצד התובע, וכן פיצוי שלא יעלה על 600 אלף שקל אם הוכיח התובע כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בו. נוסף לכך, בית המשפט רשאי יהיה לפסוק פיצוי שלא יעלה על מיליון וחצי שקל אם לא פורסמה תגובתו המלאה של התובע בצמוד לכתבה.
התומכים בתיקון לחוק טענו בשבועות האחרונים כי מדובר בהצעת חוק טובה וראויה, שמטרותיה הן הגנה על האזרח מפני דורסנותה של התקשורת מחד והגברת הזהירות של אמצעי התקשורת ועיתונאים מפני פגיעה בכבודו של אדם או חברה ללא כל הצדקה לכך.
ואולם, אסור לטעות בעניין זה: מדובר בהצעת חוק רעה שתשליך באופן מיידי על התנהלותם של אנשיי השררה, הממון והשלטון, שימשיכו לחצות גבולות אדומים ללא מורא ופחד מאיזה עיתונאי שינבור בתקינות מעשיהם. כי זאת יודע כיום כל עיתונאי - חרב דמוקלס מונפת כעת מעל ראשה של העיתונות.
לבסוף, כלבי השמירה של הדמוקרטיה יהפכו מדוברמנים לפודלים. כתוצאה מכך, כבר בטווח המיידי נצפה כולנו בהידלדלותה של הרוח העיתונאית בישראל.
לא עוד תחקירים שמפשפשים בהתנהלותם של ראשי ערים, חברי כנסת ושרים. לא עוד כתבות תחקיר שמתחקות אחר עוולות ציבוריות בחסות שלטון החוק. לא עוד "הולילנדים", "ביבי-טורסים" או חשיפה של עוולות כגון "הסיליקון בחלב של תנובה" או תחקירים על מלחמות בין גנרלים שמביאים לאסונות אדירים.
אולי ראוי לסייג את הדברים: "עובדה", "כלבוטק", ו"המקור" ימשיכו להתקיים - אבל בנימוס יתר.
בטוח הארוך, המפחיד יותר, אנחנו נחזה בתהליך של הקזת דמה של הדמוקרטיה הישראלית, שגם בימים כתיקונם היא כבר שותתת דם.