נמאס לי לשמוע את "זעקות הקוזאק הנגזל" המושמעות לאחרונה בהתייחס לתיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע, המונח עתה על שולחנה של כנסת ישראל. עייפתי מלקרוא את דברי ההפחדה אודות "משמעותו ההרסנית" של התיקון. "הרס הדמוקרטיה", זועק שדר-פובליציסט בתחנת רדיו זו. "חיסול אמצעי התקשורת", מחרה מחזיק אחריו עיתונאי-עמית מעל דפי העיתון.
הזעקות הדרמטיות, המחברות (באורח מלאכותי ומאולץ) בין הצעת תיקון זו לבין הצעות חוק נוספות שמבקשות להקנות לחברי הכנסת השפעה יתרה על מינוי שופטים לבית המשפט העליון או המיועדות לחזק את מעמדו של הימין בישראל ולהחליש את השמאל, מסיטות את תשומת-הלב מן התוכן. הן מטעות.
מן הראוי שהקורא ההדיוט, שאינו מצוי בנבכי דיני לשון הרע, יבין במה מדובר. יבין שלא כצעקתה. מן הראוי שהקורא יבין כי בניגוד לרושם שמנסים ה"זועקים" ליצור, הצעת החוק אינה משנה באופן מהותי את דיני לשון הרע בישראל.
החוק מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדן. גם דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם במשרתו, במקצועו, בעסקו או במשלח-ידו ייחשב כ"לשון הרע". וגם דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
לא תמיד תגבר הזכות לשם טוב ולכבוד
ובכל זאת, לא בכל מקרה שבו התפרסמה לשון הרע תתקבל תביעתו של הנפגע ממנה. שהרי אל מול זכותו של הנפגע לשם טוב ולכבוד עומד חופש הביטוי של המפרסם-הפוגע. ולא תמיד תגבר הזכות לשם טוב ולכבוד, בדיוק כפי שלא תמיד תגבר הזכות שמנגד.
את האיזון הראוי בין שתי זכויות יסוד מתנגשות אלה יוצרות הוראות החוק, המגדירות מצבים ונסיבות שבהתקיימם תעמודנה למפרסם חסינויות והגנות בפני תביעת לשון הרע. מילים אחרות: החוק מונה נסיבות רבות שבמסגרתן קיים אינטרס ציבורי לאפשר פרסום דברי לשון הרע, וזאת גם במחיר פגיעה בזכותו של אדם כזה או אחר לשם טוב ולכבוד.
כך, למשל, כאשר המדובר בדברי אמת, שקיים עניין ציבורי לפרסמם ברבים. כך גם כאשר הדברים פורסמו בתום-לב ומתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסמם. הגנה ידועה היא זו של הבעת דעה בתום-לב. קיימות נסיבות רבות נוספות שבהן תידחה תביעת לשון הרע, גם אם יוכח כי הנתבע אכן פרסם דברי לשון הרע אודות התובע.
הצעת התיקון לחוק, הנדונה עתה, אינה משנה דבר, אף לא חצי דבר, מכל אלה. למעשה, היא אינה משנה את כללי המשחק. כך גם בנוגע לאמצעי התקשורת. בכפוף למוסבר למטה מכאן, החובות המוטלות עליהם עתה ימשיכו לחול עליהם גם לאחר שהחוק יתוקן, כמוצע.
התיקון העיקרי עוסק בהגדלתו - מ-50 אלף ל-300 אלף שקל - של סכום הפיצוי המרבי שבתי המשפט יהיו מוסמכים לפסוק לטובת הנפגע מפרסום לשון הרע, בלי שיהיה עליו להוכיח את הנזק שהפרסום הסב לו. בכך יתוקן "עוול היסטורי".
אין זה סוד שכאשר הוראת החוק, המסמיכה את בתי המשפט לחייב את המפרסם לשלם לנפגע פיצויים ללא הוכחת נזק, נחקקה - מטרתה הייתה להיטיב את מצבם של הנפגעים מפרסום לשון הרע אודותיהם. היא הניחה, כאקסיומה, שכל פרסום לשון הרע מסב נזק לשמו של אדם, ונועדה להביא להגדלת סכומי הפיצויים שבתי המשפט היו נוהגים לפסוק עד לאותו הזמן. אלא שביקש לברך ויצא מקלל. תוצאת התיקון, כפי שנוסחו, הייתה שבניגוד לעבר, בתי המשפט החלו לראות את עצמם מוגבלים מאוד בפסיקת הפיצויים. הסכומים שנפסקו היו נמוכים במידה רבה.
חשוב לזכור שתי עובדות מהותיות: ראשית, גם לאחר הגדלת סכום הפיצויים המרבי שבתי המשפט יהיו מוסמכים לפסוק לטובת הנפגע מפרסום דברי לשון הרע אודותיו, עדיין יעמדו למפרסם-הנתבע אותן חסינויות והגנות שהחוק מעמיד לרשותו כיום. גם לאחר התיקון המוצע יידחו תביעות לשון הרע, לאחר שהמפרסם ישכנע כי הפרסום נעשה על-ידו באותן הנסיבות שבהן מעדיף החוק את חופש הביטוי על פני הזכות לשום טוב ולכבוד.
שנית, התיקון לחוק לא יוביל לפסיקה אוטומטית של סכום המקסימום. רק במקרי קיצון מתאימים יראו בתי המשפט לפסוק אותו, ולא נמוך ממנו.
והרי לא יכול להיות ויכוח אמיתי בנוגע לכך שככל שלאחר הליך משפטי ייקבע כי הפרסום אינו חוסה תחת אותן "מטריות", היינו, שלא הייתה לו הצדקה, מן הראוי שהמפרסם יחויב לשלם לנפגע פיצויים בסכום נכבד ביותר. בכל זאת, כל הפתגמים בהם מועלה על נס שמו הטוב של אדם אינם מכילים מילים בעלמא. "שמו של אדם יקר לו כחייו עצמם" הוא רק אחד מהם. וכולם נכוחים.
יכול ובתיקון המוצע לחוק נפל רבב כלשהו. כוונתי לאותה הוראה מוצעת בה נקבע כי ככל שאמצעי התקשורת לא יאפשר לנפגע לפרסם, בתוך זמן סביר מפרסום לשון הרע אודותיו, את תגובתו המלאה על הדברים - יהיה בית המשפט מוסמך לחייב את המפרסם בפיצויים בשיעור מרבי של 1.5 מיליון שקל, פי חמישה מן הסכום המרבי במקרה ה"רגיל".
וממהרים המקטרגים וקובעים, אולי בצדק, כי מדובר בדרישה בלתי אפשרית. שהרי לא ניתן לצפות שאמצעי התקשורת יפרסם כל תגובה שתועבר אליו מטעם הנפגע. ומה אם תגובתו תחזיק המוני מילים, ללא כל יחס סביר לממדיו של הפרסום המקורי? ומה אם תוכן התגובה יהיה כזה שאינו ראוי לפרסום? על-פי לשון התיקון המוצע, לא יהיה אמצעי התקשורת רשאי להפעיל שיקול-דעת כלשהו בנוגע לכך. אם לא יפרסם את התגובה במלואה - יחויב בפיצויים המוגדלים.
תקשורת מקצועית, אחראית ורצינית
ובכל זאת, גם מכך אין להתרגש. תחילה, חזקה על כנסת ישראל שתקשיב להסתייגויות ושתתקן את ההצעה, באופן שיהפוך את דרישת פרסום התגובה לסבירה יותר. על אמצעי התקשורת תחול חובה לפרסם תגובה נאותה, סבירה, מטעם הנפגע.
שנית, אחד מתפקידיהם של בתי המשפט בישראל הוא, כידוע, לפרש את החוק וליישם אותו באורח ראוי וסביר. בתי המשפט חוזרים ומזכירים את זאת, שעיקרון תום-הלב חל על כל תחום בחיינו, בוודאי על אופן עשיית השימוש בזכויות חוקיות. גם אם התיקון המוצע יעבור כפי שהוא, לא יימצא ולו שופט אחד שייתן יד לדרישתו של נפגע מפרסום ידיעה קצרצרה לפרסם תגובה שתחזיק שני עמודי עיתון, למשל. הוראת החוק הנדונה תפורש במידת הסבירות. כרגיל.
אין חולק על חשיבות קיומה של תקשורת חופשית בישראל. לא יכול להיות חולק גם על חשיבות היותה של אותה תקשורת מקצועית, אחראית ורצינית.
התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע אינו משנה את חובותיהם של אמצעי התקשורת להקפיד שלא לפרסם דברים שלא נבדקו די. גם לאחר אישורו של התיקון המוצע תידחנה תביעות לשון הרע שיוגשו נגד אמצעי תקשורת שפרסם לשון הרע, ובלבד שהפרסום ייעשה באחת הנסיבות, שבהן מעדיף החוק את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת על פני הזכות לשם טוב ולכבוד.
גם לאחר התיקון המוצע לא יחויב אמצעי תקשורת בתשלום פיצויים כלשהם, אם יתברר, למשל, שהדברים שפורסמו שיקפו את האמת ושהיה עניין ציבורי בפרסומם, או שהפרסום נעשה מתוך חובה מוסרית או חברתית לעשותו, ורק לאחר שאמצעי התקשורת נקט בכל האמצעים הסבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לאו.
הרס הדמוקרטיה? השתקת אמצעי התקשורת? לא ולא. קריאה להתנהלות מקצועית, זהירה, רצינית וראויה של אמצעי התקשורת? כן כן!
הכותב הנו עורך דין פעיל העוסק במשפט אזרחי-מסחרי והמתמחה בעיקר בתביעות לשון הרע.