חוק איסור לשון הרע נחקק לפני שנים רבות, ב-1965. דומה שאפילו סטיב ג'ובס המנוח לא חלם אז על הדבר הזה שהיום שגור בפי כל כ"אינטרנט". טוב, הוא היה אז רק בן 10. רק שנה אחת קודם לחקיקת חוק איסור לשון הרע הופיע המונח "מחשב אישי", לראשונה, במאמר שפורסם בכתב-העת "New Scientist".
מחשבים אישיים ראשונים יצאו לשוק בשנות ה-70 של המאה הקודמת, והם נועדו בעיקר למומחי מחשבים ולחובבי מחשבים נלהבים. רק שנים מאוחר יותר היו אלה אפל ולאחר מכן IBM ששינו את הרגלי הצריכה, באופן שהמחשב האישי הפך "פריט חובה" בכל בית.
ברור מאליו שהחוק, בנוסחו המקורי, הסדיר את סוגיית פרסום לשון הרע אך ורק באמצעים שהיו ידועים אז. מטעמים מובנים לא הסדיר אז החוק את סוגיית פרסום לשון הרע באינטרנט, למשל.
אלא שחזקה על המחוקק שלא ישקוט על השמרים, אלא יפעל לכך שהחוק יישאר עדכני וימשיך לספק הסדרים משביעי-רצון למצבים חדשים, לרבות כאלה שהטכנולוגיה המתקדמת אחראית להם.
בחסות האנונימיות ברשת
חוק איסור לשון הרע הוא "חוק מפגר". במהלך למעלה מ-45 שנות קיומו, הוכנסו בו תיקונים מעטים (חלקם בלתי מוצלחים בעליל). אף שה"מרשתת" (הידעתם שכך מכונה האינטרנט בעברית?) קיימת כבר למעלה מעשור, ואף שכבר מתחילת דרכה צצו ועלו בעיות רבות ומשמעותיות, שחייבו הסדר חקיקתי מתאים, לא מצא המחוקק לנכון להכניס בחוק זה ולו תיקון אחד שיתאים אותו לעידן הנוכחי - עידן האינטרנט.
כך, לא הוסדרה שאלת אחריותם של בעלי אתרים לדברי לשון הרע המתפרסמים באתרים שלהם. אף לא נקבעו התנאים לחשיפת פרטי גולשים, אשר בחסות האנונימיות מפרסמים באינטרנט דברי לשון הרע חמורים אודות אחרים, ברים וזכים. אלה מוצאים את עצמם חסרי אונים נוכח פרסום הדברים המכפישים אודותיהם. אין להם את מי לתבוע בגינם.
בהיעדרו של הסדר חקיקתי, נאלצים בתי המשפט לנסות ולהסדיר את הדברים בעצמם, באמצעות סוגים שונים של פרשנות שיפוטית. ובכל זאת, קשה להעניק פרשנות שיפוטית לוואקום. פרשנות שכזו היא למעשה חקיקה שיפוטית. וזו, כידוע, אינה רצויה במחוזותינו. לפחות לא מאז תום עידן הנשיא ברק בבית המשפט העליון.
ובכל זאת, בהיעדרו של הסדר חוקי לסוגיית ההשמצות האנונימיות באינטרנט, התגבשו בפסיקת בתי המשפט המחוזיים 3 אסכולות בנוגע לשאלה מתי יורה בית המשפט על חשיפת פרטי גולש, שבחסות האנונימיות פרסם לשון הרע ברשת.
האסכולה המקלה, מבית מדרשה של סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר דרורה פלפל, גרסה כי כל אימת שמוכח כי גולש אנונימי פרסם באינטרנט דברי לשון הרע (או הפר זכויות קניין רוחני) - יורה בית המשפט לספקית האינטרנט, או לבעל האתר, למסור לו את פרטיו של אותו גולש אנונימי, על מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה.
מנגד עמדה האסכולה המחמירה, זו שהובילה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן (ששמה עלה עתה כמועמדת לשיפוט בבית המשפט העליון). זו גרסה כי חשיפת פרטיו של אותו גולש אנונימי תתאפשר רק כאשר יתברר כי הלה עבר עבירה פלילית של פרסום לשון הרע. כך, רק במקרים קיצוניים ונדירים יותר התאפשרה החשיפה על-פי אסכולה זו.
בתווך עמדה האסכולה מבית מדרשו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה (כיום שופט בית המשפט העליון) יצחק עמית. גישתו הייתה קרובה יותר לזו המקלה. ובכל זאת, הוא לא הסתפק בכך שהפרסום היווה עוולה אזרחית, ודרש "דבר מה נוסף" לצורך חשיפת הפרטים.
קריאה למחוקק מהעליון
פסק דין שיצא תחת ידי בית המשפט העליון בחודש מארס 2010 טרף את הקלפים. המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, קבע כי אף שאין להסכין עם פרסום דברי לשון הרע באינטרנט תחת מעטה האנונימיות, הרי אין בדין הישראלי מקור לסמכותו של בית המשפט להורות על חשיפת פרטי גולשים.
מילים אחרות: נקבעה הלכה שמנעה לחלוטין חשיפת פרטי גולשים, וזאת גם אם אלה פרסמו דברי לשון הרע חמורים מאין כמותם, וגם אם היה מדובר בעבירה פלילית. ריבלין קרא למחוקק לתת את דעתו לסוגייה ולהסדירה בחוק.
יש לברך על כך שח"כ זבולון אורלב "הרים את הכפפה" והביא בפני הכנסת את הצעת החוק, אשר עברה לאחרונה בקריאה ראשונה בכנסת, והידועה כהצעת "חוק הטוקבקיסטים". החוק המוצע מסדיר את השלבים השונים בדרך לחשיפת פרטיו של גולש אנונימי, שבפרסומו באינטרנט עשה עוול או הפר זכויות קניין רוחני. החשיפה תיעשה אך ורק לצורך הגשת תביעה נגד המפרסם האנונימי.
"חוק הטוקבקיסטים יפגע בחופש הביטוי", טוענים אלה המבקשים להמשיך ולהשתולל בחסות האנונימיות. הבל-הבלים.
נדמה לעצמנו טענה דומה, שיעלו רעולי פנים פלסטינים המתקהלים אל מול חיילי צה"ל והמשליכים עליהם אבנים גדולות ובקבוקי תבערה על מנת לפגוע בהם. אלה יטענו כי הענקתה לבית המשפט של סמכות להסיר את הכיסוי מעל פניהם, על מנת שניתן יהיה לזהותם ולהביאם על עונשם, היא פגיעה בחופש ההתקהלות, בחופש המחאה, בחופש ההפגנה, אולי אפילו בחופש הביטוי. כמה קל להזים טענה שכזו.
חופש הביטוי רק ירוויח
אף כי האפשרות להיוותר אנונימי ברשת מועילה ומאפשרת לעתים דיון פורה וענייני לעילא ולעילא, יש בה גם סכנה חמורה המתממשת מדי יום. קיימים ברשת המוני "רעולי פנים", המוצאים בה מקום לבטא בו את יצריהם האפלים ביותר ולפגוע כדי לפגוע.
הדין אינו מכיר ב"חופש ביטוי אנונימי". אין כל מקום להקריב את שמו הטוב של אדם ואת כבודו על מזבח האנונימיות ברשת. יש הכרח לאפשר לנפגע מדברי לשון הרע אודותיו לעמוד על כבודו ולהגיש תביעה נגד המפרסם "רעול הפנים".
אישורה של הצעת חוק הטוקבקיסטים תחזיר לחופש הביטוי את כבודו האבוד. היא תגן עליו מפני שימוש נואל שיעשו בו חורשי רעתו, אלה המבקשים להסתתר בתואנות-שווא תחת כנפיו.
ככל שהחוק אכן ייחקק - יהא בו כדי ליתן תשובה הולמת, חיונית, אפילו הכרחית, לאנרכיה, להשתוללות שפרצה ברשת, במיוחד לאור היעדרו של הסדר חקיקתי מתאים.
סוף-סוף יידע כל "גיבור אנונימי", כל "רעול פנים" המיידה אבנים כבדות באדם זה או אחר, שהוא עלול לשאת באחריות לכל דבר לשון הרע שיפורסם על-ידו באינטרנט. חזקה על "גיבור" שכזה שיחשוב פעמיים, ואולי בפעם שלישית, לפני שייתן דרור ליצריו האפלים, לפני שיכפיש סתם כך לשם העונג האישי שלו.
וחופש הביטוי? כאמור, הוא רק ירוויח מכך.
הכותב הנו עורך דין פעיל, העוסק במשפט אזרחי-מסחרי והמתמחה בעיקר בתביעות לשון הרע.