תפקידם של הכנסת כמחוקק בענייני תאגידים ושל הרגולטורים השונים הוא לקבוע מערכות כללים לפיהם על התאגיד לנהוג. במקרים בהם סטו דירקטוריון התאגיד והנהלתו ממסגרת הכללים - על הרגולטור להתערב, להפעיל את סמכותו ואת אמצעי האכיפה שהעמיד החוק לרשותו, ולעתים אף להגיש תביעה משפטית.
והנה, יש תאגידים במדינת ישראל שהיקף פעילותם גדול מזה של מרבית החברות הציבוריות, הם עוסקים בתחומים חיוניים, לעתים הם יחידים בתחומם, ולחלקם אף הוענקו סמכויות שלטוניות, אך לא חלים עליהם חוקי החברות ושוק ההון.
בנוסף, אין רגולטור שקובע עבורם מהן הבקרות הפנימיות והחיצוניות שעליהם לקיים, מהי המדיניות החשבונאית הנכונה עבורם, אילו דיווחים עליהם לתת לציבור, וכיצד על הארגונים שלהם לנהוג. אפילו חובות נאמנות וזהירות, כאלה המוגדרות בחוק החברות, לא הוגדרו עבור הדירקטורים והמנהלים.
לא פלא שכל גוף כזה מתנהל באופן שונה, עצמאית וללא פיקוח, ובמקום בו אין כללים - אין אכיפה.
מדובר ביותר מ-50 תאגידים סטטוטוריים, שכל אחד מהם הוא אישיות משפטית נפרדת, ואין עליו, למרות ההיקפים הגדולים ותחומי הפעילות המרכזיים, אחריות מוגדרת ופיקוח של ממש מצד משרדי הממשלה או רשויות אחרות. המידע שהם מעבירים לציבור נתון לשרירות-לבם, כך שגם הפיקוח הציבורי עליהם לוקה בחסר.
בין התאגידים הללו נמצא את רשות שדות התעופה, עם למעלה מ-3,000 עובדים ולמעלה משני מיליארד שקל הכנסה שנתית; רשות השידור, עם הכנסה שנתית של 800 מיליון שקל ו-2,000 עובדים; מגן דוד אדום, עם 1,400 עובדים ו-500 מיליון שקל הכנסה; המועצה להסדר הימורים, עם 800 מיליון שקל מאזן ו-1.5 מיליארד הכנסה; קרנית, עם מאזן של 4.5 מיליארד ו-800 מיליון שקל הכנסה - ועוד תאגידים הכוללים מאות עובדים והכנסות של מאות מיליונים, כגון מכון התקנים, רשות הטבע והגנים, שירות התעסוקה, רשויות ניקוז, מועצות חקלאיות ועוד.
ממשיכים כבעבר
כל תאגיד ציבורי הוקם מכוח חוק נפרד לפני שנים רבות, והחוקים השונים לא הותאמו למציאות הכלכלית והמשפטית של ימינו. במקרים רבים משמשים גופים אלה כר פורה למינויים או להשגת מטרות זרות אחרות.
תיקון 16 לחוק החברות, ממארס 2011, לא חל על גופים אלה, וממילא לא הוחלו עליהם הכללים הנוגעים להגדרת עניין אישי, העסקת קרובים, סיווג עסקות חריגות, התקשרות עם נושאי משרה, נוכחות בישיבות, יחסי יו"ר-מנכ"ל, נוהלי הדירקטוריון וועדותיו, הרכב ועדת ביקורת והבטחת אי-תלותה, הטיפול בליקויים מהותיים, הפעלת שיקול-דעת עצמאי על-ידי דירקטורים וכללי "אמץ או גלה".
גם הכללים החדשים לממשל תאגידי, שקבעה רשות ניירות ערך לחברות ציבוריות, החל בשנה הנוכחית, אינם מחייבים אותם. משמעות הדבר היא שהם ממשיכים להתנהל כבעבר.
על דרך התנהלותם התריע מבקר המדינה כבר לפני 15 שנה, ובדוחות רבים נוספים מאז נמצא כי למרות היקפי פעילותם, התנהלותם התאגידית והכספית אינה מוסדרת ואינה מפוקחת, ולפיכך הם מתנהלים באופן לקוי ביותר.
ועדת מומחים הגישה המלצות בנושא עוד בשנת 2003, ועתה מנסה רשות החברות הממשלתיות לקדם הצעת חוק, שיחיל על התאגידים כללי משילות ראויים כבחברות ציבוריות, אך ללא פגיעה בעצמאותם התפקודית. על-פי ההצעה, רשות החברות הממשלתיות תקיים עליהם פיקוח כשם שהיא מפקחת על חברות ממשלתיות.
ההצעה טובה בבסיסה, גם אם היא מחייבת מספר תיקונים, אך סביר כי הנהלות גופים אלה, עתירי הממון הציבורי, תעשינה שימוש באמצעים שהציבור העמיד לרשותן לשכירת לוביסטים ולמאבק בשר האוצר, בממשלה ובכנסת כנגד ההצעה.
קרוב לוודאי כי השרים האחראים לתאגידים יראו במהלך פגיעה בסמכותם, באפשרותם לבצע מינויים, לחלק הטבות למקורבים ולהכתיב להנהלות את החלטותיהם ללא שיקול-דעת, ויתנגדו למהלך.
ניסיונו של שר התשתיות בימים אלה לסרס את רשות החשמל הוא דוגמה טובה לכך. זו הזדמנות לראש הממשלה, בתוך מבול החקיקה הפוליטית והאולטרה-ימנית של היום, לקדם חקיקה כלכלית נחוצה ולקיים פיקוח על כספי ציבור.
הכותב הוא עורך דין וחבר הוועדה המייעצת למנהל רשות החברות הממשלתיות.