הניג במיטבה

פנינת תיאטרון חבויה לה על קו תיאטראות חיפה והרצליה, וכל-כך חבל שתישאר כך, חבויה. 20 איש פקדו את "איש ואישה אחת" באולם הבית של אנסמבל הרצליה ביום חמישי האחרון. אני מציין את מספר הצופים הדי מדויק הזה, בעיקר משום שאין בו טיפת היגיון או חוש מידה. אנומליה מושלמת, וחבל, משום שיש בהצגה הזו כל מה שצופה יכול לבקש, ואף מעבר לכך. רגע היא מרגשת, רגע מעציבה, רגע מעוררת מחשבה, רגע משעשעת, רגע מכעיסה, תמיד קסומה.

מעטות הן ההצגות שמצליחות לפרוט על מיתרים כה מגוונים של רגשות בלי לעורר תחושת שבלוניות או נוסחתיות.

הבמאית אופירה הניג, שעומדת מאחורי "איש ואישה אחת", יחד עם הכותבים יוספה אבן-שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נאטור וטאהר נג'יב, גיבשו תמהיל נפלא של סיפורי עמים קצרים, שמייצרים שלם משמעותי, שכל-כך קל לשכוח בטירוף היומיום, אבל גם כל-כך נעים להיזכר בו: בני אדם הם בני אדם הם בני אדם. הניג אמנם מדגישה לקהל שלה, בתוכניית ההצגה, שלא הייתה לה "שום כוונה ליצור פרויקט של דו-קיום", אולם בהפלגה שלה לתוך המרחב התרבותי של סיפורי עם ששורשיהם של רובם הם בארצות ערב דוגמת תימן, מרוקו, עירק, פרס, חבש ופלסטין, יש פוטנציאל כזה. לא פוטנציאל פוליטי בהכרח - אפשר לצנן את החיצים האוטומטיים ביוצרת "השמאלנית" ולפתוח קצת את הראש אל מעבר לסיסמאות - אלא פוטנציאל אנושי. אחרי הכול, הדרך להבנת האחר עוברת בראש ובראשונה בהיכרות עמו, ומה טוב מאשר סיפורי עמים פשוטים, בהירים ועתירים בשכל ישר, שכל ילד נהנה להתרפק עליהם לפני השינה, בשביל לעשות זאת.

סיפורים ששרדו את מבחן הזמן ועברו בין הדורות כמו תורה שבעל פה, ומאפשרים הצצה לעולמו של האחר. הצצה שבסיומה האחר כבר לא מרגיש כל כך אחר.

הסיפורים מקבלים חיים

מי שמפיחים רוח חיים בסיפורים והופכים את "איש ואישה אחת" לחוויית צפייה, הם מספרי הסיפורים כמובן - צוות של עשרה שחקנים מצוינים, שאחראים, כל אחד בדרכו הייחודית, על חתיכה בפאזל. מיוסוף אבו ורדה שמתניע היטב את פסטיבל המספרים עם מעשה בחתול, שהוא למעשה מעשה בזוגיות, דרך יואב הייט שבתצוגה מופלאה ממש מספר את סיפורו של עיראקי עשיר אבל גם קמצן נורא, שנעליו הבלויות, שהוא סירב להחליף, מלמדות אותו לקח במסע מסחרר. ועד לח'ליפה נאטור הנהדר שמהלך קסם בערבית, לסלווה נקארה שמרגשת עם סיפור האישה שלא בוכה, ולא משנה איזה אסון ייפול על ראשה, והלאה עד לנמרוד ברגמן הפנטסטי שמזנק על הבמה באקרובטיות ומהפנט עם סיפור גבורתו של האדם המיואש, ולאורנה כץ שמרתקת בסיפורה על האישה החכמה שהשכילה לרכוש את אמונו של האריה.

לאורך ההצגה כולה, הצוות של הניג מפעיל את הבמה - מי רוקד, מי שר, מי מבשל, מי מפעיל בובות שמוסיפות עומק ונוכחות - מאזין זה לזה בנינוחות מדבקת, ומספר איש-איש בתורו את סיפורו שלו. על קטעי המעבר אמונים הצלילים הנהדרים של יהודה פוליקר, שחיבר את המוזיקה להצגה, וקטעי מוזיקה ערבית אסלית מאת אידיר, פיירוז ואום כולתום. ויש גם שיר עברי בניגון תימני בביצועו של אמיתי יעיש-בן אוזיליו. חוויה כשלעצמה.

"לפני שנתיים גיליתי שוב את הגעגוע לסיפור הפשוט, הגעגוע של ילד המחכה לסיפור טוב לפני השינה", כותבת הניג לקהל שלה ואפשר להבין אותה. באמת התגעגענו. לכו לראות.

"איש ואישה אחת", קונספט, עריכה ובימוי: אופירה הניג, תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון אנסמבל הרצליה.