כל הסימנים מורים כי ערוץ 10 עומד להיקבר קבורת חמור בעוד מספר שבועות. ועדת הכלכלה דחתה באופן סופי את ההצעה לתיקון בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שנועד לאפשר דחייה בשנה של פירעון החובות שהערוץ חייב לרשות השנייה בגין דמי זיכיון. לא בלי חיוכי שביעות-רצון מצד כמה מן הפוליטיקאים.
אם אנו חיים בעידן שבו המידע הוא המלך, הרי שההקשר הוא הכתר. וההקשר כאן מטריד ומאיים. ברור לכל שערוץ 10 לגמרי לא לבד, במצב של כנסת ריאקציונרית, המנפצת סממני חופש ביטוי וזכויות מיעוט, ומבקשת לנתץ את סמכות בית המשפט העליון ומאפיינים דמוקרטיים נוספים של השיטה השברירית שלנו.
סגירת הערוץ תהווה פגיעה אמיתית וממשית בשוק הרעיונות והדעות. פחות חברת חדשות אחת מתוך שתיים. פחות תכניות תחקיר. יותר איום על הנותרים בשוק התוכן המצטמצם מצד הידיים הפוליטיות, שיודעות יפה לגזור את הקופון על הקמת ערוצים, אך יודעות טוב יותר לממש את השובר כשאלה נופלים לרגליה להתחנן על גורלם. כמובן, יותר לחץ מצד בעלי הממון להסתיר, למסגר, לשייף או להתנצל על תחקירים הנוגעים לאינטרסים שלהם.
נכון הדבר שהפקת לקחים אינה מן המקובלות בישראל, בייחוד בשעה שהמת מוטל לפנינו, אבל סאגת ערוץ 10 צריכה להטריד כל מי שמדיניות תקשורת סבירה, איתנה ובת-אכיפה יקרה ללבו.
הפרשה משקפת היעדר תרבות ארגונית של רשויות מסדירות וקושי להפנים את ההבחנה שבין עיצוב כללי של מדיניות תקשורת, שזה תפקידן של הכנסת ורשויותיה; לבין הסדרת התקשורת ופיקוח על השוק - שאותם אמורים לבצע משרד התקשורת או הרשות השנייה.
מדוע ועדת הכלכלה צריכה לטפל בעניין ערוץ 10, ומדוע השאלה אם חובות הערוץ יידחו עד המעבר לרישיונות בתחילת 2013, צריכה לעמוד במוקד דיון של הכנסת? באיזה עוד שוק כלכלי הכנסת נכנסת לרזולוציות כאלה? האין זה תפקידו של הרגולטור?
"הון-שלטון-זיכיון"
אכן, מחול ה"הון-שלטון-זיכיון" הוא תופעה דו-צדדית לגמרי. חברי הכנסת אינם מצטערים על ההזדמנות להשפיע באופן בלתי טבעי על המתרחש בשוק התקשורת, ביודעם שכדאי להם להחזיק בידם את מפתח יום הפירעון על סיקור בלתי מפרגן. מנגד, השדלנות הנמרצת שזכייניות הטלוויזיה מנהלות בכנסת, ונטייתן ללכת בעתות משבר אל הפוליטיקאים ולא אל הרגולטורים, מחריפות את התופעה.
דווקא כעת, ראוי להישיר מבט אל שוק הטלוויזיה בארץ ולראות מה הן הציפיות ממנו ומה מידת הריאליות שלהן. אם המטרה בהמשך קיומו של ערוץ 10 היא תחרות בשוק הרעיונות והדעות, המבנה הקיים של תנאי הזיכיון לא התאים מעולם.
העלאתו לאוויר בכל מחיר של ערוץ 10, עמוס בחבילת מחויבויות רגולטוריות שלא היו מביישות שידור ציבורי, במדינה ששוק הפרסום בה קטן ומוגבל, שדפוסי הצפייה הנמדדים בה מנוגדים לכל היגיון השוואתי, ובעשור של האטה כלכלית עולמית - היא כישלון של מתכנני המכרז ויועציהם.
אפשר שבמקום להחיות את הערוץ באופן מלאכותי, מוטב לשוב אל שולחן השרטוטים ולתכנן באופן נכון, הגיוני ומתאים למציאות של שוק הטלוויזיה בישראל, את הצרכים הנוגעים לשיח ציבורי אמין ומגוון.
אין ספק כי בעשור וחצי האחרונים עיקר התרומה ליצירה ישראלית מקורית ואיכותית הגיע מכיוון השידור הציבורי המסחרי. מנגד, הלך השידור הציבורי, על מיליארד השקלים בשנה שהוא מקבל מכספי משלם המסים, ואיבד את הרלוונטיות שלו.
הלקח העיקרי מסיפור ערוץ 10 אינו הסיפור עצמו. הלקח הוא שנדרשת חשיבה מחודשת הנוגעת למימון תוכן ציבורי בישראל. בעידן של התלכדות דרכי ממסר שונות; מודלים עסקיים מעורפלים של שוק הטלוויזיה כולו; תוכן גולשים מעניין ולא מעניין, בכלל - בעידן של מהפיכה שבה הישן כבר איננו קיים, בעוד שהחדש לוט בערפל - יש מקום לשאול כיצד לחלק מחדש את המשאבים הנמצאים (וצריכים להימצא) בתוך שוק היצירה המקורית בישראל. כלל לא בטוח שצריך להצמיד פרסומות כמימון בלעדי לתוכן חדשותי.
אפשר לומר ששורש הרע, שערוץ 10 הוא רק הסימפטום שלו, הוא היעדרו של שידור ציבורי משוק הטלוויזיה. הנה הסלוגן הבא: העם דורש תוכן ציבורי.
הכותבת היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.