רכישת אנוביט ע"י אפל, יכולה להיחשב גם לאכזבה מסוימת. לפחות כלפי חוץ נראה שמדובר בחברה שיש לה ה-DNA המתאים בכדי להגשים את החזון שמדברים עליו כל כך הרבה בהיי-טק הישראלי בשנים האחרונות ולהפוך לחברה גדולה באמת.
לכאורה, לאנוביט היה הכול: הנהלה מנוסה, כסף גדול, תחום צומח במהירות, משקיעים תומכים, טכנולוגיה מוצלחת, וענקיות מחשוב שמחכות - עם זרועות פתוחות ופנקסי צ'קים שלופים - כדי לשלב את המוצרים במחשבים מתוצרתן.
בהינתן כל אלו, אקזיט של 300-400 ואפילו 500 מיליון דולר, הוא כסף קטן. האפשרות של הקמת מרכז ידע סביב תחום הזיכרונות, שיעסיק אלפי עובדים מקומיים וימכור במאות מיליונים בשנה, הייתה על הפרק, אבל אנוביט בחרה בדרך אחרת.
מכירה לאפל יכולה לעזור לביסוס מרכז פיתוח משגשג מהסוג שתורם לכלכלה הישראלית ולקידום ההיי-טק המקומי, אבל לא לספק חברה גדולה מקומית. רכישה שאולי הייתה מגיעה בהמשך הדרך, הייתה מתבצעת עם תג מחיר של 10 ספרות.
קשה לשפוט את אנשי החברה או לדעת מה בדיוק היו השיקולים שהנחו אותם. ככל הנראה, החברה הבינה כי המשך הדרך - בפיתוח זיכרון שמיועד להתמודד בשוק האחסון הארגוני - עומד להיות קשה יותר מכפי שציפתה.
שוק הזכרונות מבוססי ה-Flash (SSD) שמיועד לשרתים ולמערכות האחסון, הסתכם על-פי גרטנר בכמיליארד דולר ב-2010, והוא עתיד לצמוח לכ-4.5 מיליארד דולר בתוך 3 שנים. השוק הזה 'נבעט' כלפי מעלה בעקבות אימוץ מהיר של האופציה לגשת למשאבי מחשוב מחוות שרתים מרוחקות (מחשוב ענן).
אנוביט ראתה את שוק SSD הארגוני כמנוע הצמיחה המרכזי שלה ובכיריה התבטאו ברוח זו במשך הזמן. כאשר מספקים מערכות זיכרון מבוקשות, שנמכרות בעשרות או מאות אלפי דולר, השמיים הם באמת הגבול. אך כנראה שמשהו לאורך הדרך השתבש. וכך, בהינתן הפוטנציאל, המכירה לאפל נראית יותר כמוצא של כבוד, מאשר כתוצאה אופטימלית.